אמרי משה רכא

ע"י אביו וכן בבן אחיו שיורש דודו. הוא יורש מעצמו את דודו. מנ"ל זה, דבשלמא אי נימא דהמשמוש הוא ע"י אביו שזוכה המת בקבר להנחיל לבניו עד העולם י"ל דממילא ידעינן כן בכל בא בקבר מנחיל לבנו. וממילא דגם בן אחיו יורש דודו ע"י אביו בקבר, אבל אי הדין דמשמוש הוא לעשות יורש מצד עצמו מנ"ל למילף בכל היורשים שיהי' ב"א עד סוף העולם יורש מצד עצמו לדודו זקנו. ואולי דילפינן זה מאין לו אחים דדרישנן ג"כ עיין עליו. עוד אפ"ל דגם ב"א שיורש דודו ילפינן מתחת אבותיך, והיינו דמפרשים דלא כהרשב"ם דמפרש תחת אבותיך דהיינו יעקב. והם מפרשים תחת אבותיך היינו ראובן דכל מה שהי' ראובן יורש אילו חי יהי' בניך דחנוך יורש כל מה שהאב הי' יורש אילו חי, וע"כ יורש חנוך גם משמעון כל מה שהי' יורש ראובן, וכ"ז דוחק

ולזה נראה דלמאי דאמר מכח אד"א אין הכונה דהוא יורש שלא ע"י משמוש כלל רק דלס"ד דקשה בד"מ הוי ס"ל דיורש האב בקבר הנכסים, ומש"ה ס"ל דהבע"ח של אביו גובה החוב מדין שעבוד נכסים ובדכתב לו דאקנה כמ"ש התוס' והראשונים. וע"כ דהאב זכה הנכסים בקבר והנכד יורש הנכסים מהאב בקבר, וע"ז דחי דמכת אד"א והיינו דהנכסים לא באו להאב בקבר, והנכד יורש הנכסים מזקנו, אבל איך הוי הנכד יורש זקנו ולא האב הקרוב קודם, הוא משום דתחת אבותיך יהי' בניך, וזה הוא דין משמוש דילפינן נמי מבן אין לו עיין עליו, ויש לפרש זה בשני אופנים. או דדין משמוש הוא דהאב כשמת בחי' אביו או שאר מורישיו הוא מוריש זכות הירושה לבנו כמו שמוריש שאר נכסים כן הוא מוריש זכות הירושה, שבנו יהי' יורש את המוריש שלו במקומו וע"כ הבע"ח של אביו אין גובה דזה שיורש זכות הירושה מאביו אין זה מתחייב להיורשים לפרוע החובת דל"ש ע"ז שעבודא, ואף גם המצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם כשירשו מטלטלים דליכא שעבוד ליכא בזה דאין זה כירושת מטלטלין, וזה הוא כונת הגמ' הנ"ל בבן בכור דאמרי' מאד"א קאתינא ובמקום אב קאימנא דהיינו אף דהנכסים אני זוכה מאד"א ואינו מחויב לסלק החוב של אבא, בכ"ז אני יורש חלק בכורה של אבא נגד אחי אבא הפשוטים דכשם שהוריש לי אבא חלק ירושתו הפשוט כשמת כן הוריש לי חלק ירושתו הבכורה [וזה ל"מ ראוי דנכסי זקנו שמת עתה הם מוחזקים והנכד עומד עתה במקום אביו לירש חלק בכורת אביו, וכמבואר כע"ז בראשונים] אבל בכ"ז החוב של אבי אינני מחויב לסלק אף מחלק הבכורה כנ"ל. וניחא גם מה שהקשינו מדוע נוטלת בת הבן בנכסי אד"א וכן הנכדים הרבים מבן אחד מדוע לא יטלו כ"א חלק שוה כהנכד היחיד מבן השני אי מאדא"ק, והיינו משום דזכות הירושה הוא מכח אביהם. ועפ"ז מיושב שפיר קושית הרמ"א הנ"ל דלמה הוצרך הגמ' בבכורות הטעם דבכור הנכד אין נוטל פ"ש בנכסי אד"א משום דבכור אין נוטל בראוי, הא מאד"א קאתי ואצלו אינו בכור. ולהנ"ל ניחא דאילו הי' נוטל בראוי הי' נוטל פ"ש משום דכשמת אביו כשם שירש בנכסי אביו המוחזקין פ"ש כן ירש בזכות הירושה שהי' לאביו לירש תקנו ובזכות הזה הוא ג"כ יורש פ"ש נגד אחיו הפשוטים וע"כ הי' נוטל הנכד הבכור פ"ש בנכסי זקנו נגד אחיו הפשוטים מהחלק שהי' יורש אביו מהזקן, (או כשהי' אביו יחיד להזקן, מכל הנכסים) ולהכי קאמר הגמ' דמשום ראוי אין נוטל פ"ש, וזה מקרי ראוי היינו זכות הירושה שהי' לאביו לירש הזקן הוא כמו מלוה דלא קרינן ימצא לו, אבל אילו הי' בכור נוטל פ"ש במלוה הי' נוטל פ"ש גם בנכסי הזקן ומשום דהוא ירושה מאביהם לא מהזקן

ג) עוד י"ל באופן אחר קצת בדין המשמוש כפי משמעות לשון הרשב"ם בכ"ד והרמב"ן דהמת זוכה בקבר. ואף בנכד הירושה באה להנכד ע"י אביו בקבר. וז"ל הרמב"ן (ד' קי"ז) באמצע דבריו גבי בנות צלפחד דלהכי נוטל בן הבכור פ"ש בנכסי זקנו ולא מקרי ראוי וז"ל ואם הי' אביו בכור נוטל פ"ש בנכסי אבי אביו פי' כשבא הוא ואחיו לחלק עם אחי אביהן נוטלין הן פ"ש דחזינן לאבוהן כאילו הוא קיים וירית פ"ש מנכסיו דהא אבוה מוחזק הוא והבכור יורש את אביו בקבר להנחיל לבניו שהן יורשין בראוי עכ"ל. ומתבאר דהבכור יורש בקבר חלק בכורתו, וקשה לכאורה דא"כ כשהבכור הי' בע"ח יגבה חובו עכ"פ מחלק בכורתו שנוטלין בניו והיא קושית הגמ' בדקנ"ט אבל מה הוא התירוץ ע"ז דמאדא"ק ובמקום אב קאימנא, כיון דע"כ חלק הבכורה שנוטלין הנכדים הוא מכת אביהם וכמ"ש הרמב"ן דחזינן לאבוהן כאילו קיים. וא"כ יסלקו להבע"ח ובודאי דוחק לחדש דבאמת מחלק הבכורה צריכים לשלם ורק מחלק הפשוט א"צ לסלק ומהטעם שנתבאר (באות א') דיש לו הזכות לירש מכח אד"א ג"כ, דלא משמע כן סתימת הפוסקים, וע"כ צ"ל דהגמ' מחדש עתה דעיקר דין המשמוש הוא לא כפי הס"ד דקשה בד"מ דהוי ס"ל דצריך לסלק החוב ומשום דדין המשמוש הוא דהמת זכה בקבר לכל דבר, היינו שיקרא שלו גם לענין זה שיחול שעבוד החוב כאילו הגיע הנכסים לידי' מחיים וחל השעבוד בדכתב דאקנה, ועדיף שעבוד מקנין לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל דשם ל"מ בנפלו כשהוא גוסס ומשום דבעינן שיהי' בידו להקנות כשבא לעולם דאז חל הקנין וגוסס א"ל דעת להקנות אבל שעבוד דא"צ הקנאת הבעלים דממילא נכסי דאינש ערבין על החוב ומהני כשנפלו כשהוא גוסס (וצל"ע להשו"ע בסי' רי"א דמפרשים הגמרא דבן שמכר (בדף קנ"ט) דאיירי לענין המכירה עצמה וכשהוא גוסס ומכר הבן לצורך קבורה דחל המכר מה יענו לקושית התוס' מהך דגוסס) וע"ז דחי הגמרא דמכת אד"א, וחידש הגמ' דבאמת דין משמוש אין הכונה דהמת זכי בקבר לכל דבר ורק דהוא חידוש דין בהנחלת נחלה לחוד דמשמשת ע"י המת בקבר כאילו חי וזוכה הנכד מכח אד"א הנכסים ולא מאביו בקבר ורק דהזכי' היא כאילו חי האב וזכה ממנו אח"כ וע"כ נוטל גם חלק בכורת אביו משום דכך הוא הדין דמשמוש דזוכה הירושה ע"י המת בקבר כאילו הי' חי, אבל המת בקבר לא זכה כלל מעולם בנכסים וע"כ אין בע"ח של אביו גובה. וזה הוא שכתב הרמב"ן הנ"ל דחזינן כאילו תי והבכור יורש אביו בקבר להנחיל. היינו לענין זה לחוד הוא יורש בקבר להנחיל לבניו, וניחא גם לפי זה קושית הרמ"א הנ"ל דלולא הדין דאין בכור נוטל בראוי הי' הנכד הבכור נוטל פ"ש בנכסי זקנו דגם אי מאד"א הוא יורש ע"י אביו בקבר להנחיל לבניו, ואצל אביו הוא בכור והו"א דנוטל פ"ש וכמו בשאביו הוא בכור יורשים הבנים חלק בכורתו כנ"ל מה"ט דזוכה בקבר חלק בכורתו ה"נ הוא דכשהנכד בכור זוכה עתה בחלק בכורה נגד הנכדים הפשוטים, ולהכי קתני דאין נוטל דזה הוא ראוי ואף דעתה כבר באו הנכסים לאביו בקבר בכ"ז מקרי ראוי דבעינן ימצא לו בשעת מיתתו ולא מה שבא לו לאח"מ, ובלא דברינו ע"כ צ"ל כן דזה מקרי ראוי לפי"מ דמפרשים דהגמרא דבכורות קאי להס"ד דל"א מכח אד"א וכמ"ש הרמ"א ובמ"ל (פ"ה מנחלות) וע"כ דזה שהוא יורש בקבר להנחיל מקרי ראוי, ולפי דברינו גם להמסקנא דמאד"א ג"כ הוא ע"י המת בקבר וזה הוא דאמרי' ובמקום אבא קאימנא. היינו דהירושה בא לאביו להנחיל אותו וע"כ נוטל הבן בכור פ"ש של אביו אבל