אמרי משה רי

בעל הבור ככורה א"כ גם באפקיר אח"כ יתחייב גם בלא מעשיו וכנ"ל, ואול י"ל דאיירי באפקרינהו לאבנו סו"מ בעת שנפלו טרם שנעשה בור. דאז לא נעשה כלל בעל הבור משום ממונו, ואך דקשה לפ"ז מה דנקיט אבנו, ובל"ז קשה מדוע נקיט אבנו דגם באבן של אחר יתחייב

ז) עוד יש להביא ראי' (מדף ל"ב) דפריך טעמא דבעטה הא הוזקה ממילא פטור והא מתני' דממילא וקתני חייב מתני' דפסקא לאורחי' כשלדא הכא כגון דרבעה בחד גיסא דמבואר דאם הפרה שרבוצה פסקא לאורחי' כשלדא חייב משום בור ול"ק דהוי שור בור, ומשום דהכא אין החיוב משום דהוי ככורה בור, רק משום ממונו, דאם ממונו נעשה בור חייב אף בלא מעשיו וכמו לאח"נ אונס דחייב כנ"ל, אך קשה דמאי פריך טעמא דבעטה, הא י"ל דבעטה חייב בכל גווני אף שהבעלים אינם יודעים, אבל הוזקה ממילא דהוי בור וחייב משום ממונו, אינו חייב רק כשהבעלים ידעו שהפרה שלהם נרבצה בר"ה ונעשה בור, ומוכח מזה דעל הבעלים מוטל לשמור ממונם שלא יתעביד בור, וכיון דזה אורחי' דבהמה לרבוץ מחויב לשמור בהמתו שלא תרבוץ ויתעביד בור. עוד ראי' לכאורה מהא דאמרי' (דף כ"ט) כגון דעברה במיא דרך שרעתא דנהרא דפריך אי דאיכא דרכא אחרינא פושע הוא, ושם קאי על שעת נפילה אף דאין פנאי לסלק, ואמאי יתחייב אף שפושע הוא לא עשה הוא הבור רק הגמל נתקל עם פשיעתו. ומוכח דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור, וכיון דפשע בשמירת הגמל שלא יתקל ע"י שרעתא דנהרא ויתעביד בור חייב

אמנם לכאורה י"ל דכשפשע מקרי עושה בור וחייב גם כשאינו ממונו, והיינו עפ"מ שהקשיתי (בסי' כ"ט) על הש"ג דהראשון חייב על משאוי של שני ואפילו הן אלף, והקשיתי דהא הוי בור בור, ולזה י"ל דכיון שהראשון חייב אף דנתקל אנוס מ"מ חייב שהי"ל לעמוד, וזה חשיב לפשיעה אף דלא חשיב אדם המזיק שיתחייב על כלים, היינו דלחייב משום אדם המזיק בעינן דוקא ע"י מעשה וכמש"נ שם בהג"ה, אבל להתחייב על עשיית הבור להחשב ככורה חייב גם בלא מעשה כרי' בעצמו רק כל שפשע וע"י פשיעתו נעשה בור חשיב ככורה, וע"כ כל הנכשלים ע"י האדם הראשון שהי"ל לעמוד, ונעשו בור ע"י פשיעתו שהי"ל לעמוד חשיב כורה על כל הבורות שנעשו ככורה בור, ואף שהבורות אינם שלו, והא דמפקיר נזקיו לאח"נ אונס להשיטות אף דהי' לו פנאי לסלק, פטור ולא חשבינן לו' לפושע במה שלא סילק, היינו דשם כבר נעשה הבור ובאונס דא"א לחייבו משום כורה, ורק משום ממונו הי' חייב וע"כ כשהפקיר פטור, דמשום חיוב בור דממונו לא נחשב ככורה, אבל האדם שעצמו פשע שהי"ל לעמוד חשיב כעשה בידים הבור, ועל כן חייב על כל המשאות שנפלו ודוקא על משאוי של ראשון אם הפקיר פטור כיון דנפל ביחד עם משאוי ובאונס ליכא לחייבו על משאוי משום כורה רק משום ממונו וע"כ פטור כשהפקיר, אבל על משאות של השני והשלישי שנתקלו ע"י הראשון ע"י פשיעתו שהי"ל לעמוד חשיב עי"ז ככורה ממש וכשנתקל השני במשאו של ראשון אף בלא הפקיר פטור על משאו של שני משום דהוי בור, דהכלל הוא דכל שממונו עושה מזיק פטור אבל הוא עצמו שהי"ל לעמוד וע"י נתקלו חשיב ככורה על כל המשאות דפושע הוי ככורה, וכן מתבאר בתוס' (דף מ"ח) ד"ה וטינפו ע"ש בסוף דבריהם, והא דלא חייב השני על משאו של ג' משום בור כשהוזק בו רביעי, והשני ג"כ הי"ל לעמוד ויהי' ג"כ ככורה בור על משאו של ג', צ"ל דהשני לא חשיב כפושע כ"כ, ודי שהוא יחשב בור, וכמו שחילקו התוס' לפר"ח ע"ש [ולפרש"י שם דרבא ס"ל דנתקל פושע ק"ל דא"כ יתחייב הראשון על משאו של שני משום בור כשהוזק בו שלישי, דכמו דחשיב אדם המזיק להתחייב בנזקי כלים ה"נ יהי' ככורה בור על משאוי של שני, דהוי כהשכיב עצמו במתכוין שיפלו עליו, דודאי היה חשיב כאילו עשה בידים כל הבורות, דהרי יש גם מעשה במה שהשכיב וה"נ בנתקל שפושע הוא יתחייב, ודוחק לומר דלענין כרי' בעינן מעשה יותר מלהתחייב משום אדם המזיק וצ"ע] ועכ"פ כיון דמוכח דמשום פשיעה חשיב ככורה להש"ג הנ"ל נימא ג"כ הך דעברה במיא דרך שרעתא דחשיב פושע וחייב, ולא מוכח דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור היכא דהוא לא פשע, וכמו בנידון הספק הנ"ל דאחר הניח אבן שלו בראש גגו שיהי' מוטל על בעל האבן לשומרו שלא יפול, וכן מוכח מהך דאבנו סו"מ שהניח בראש גגו דיליף במה הצד מבור ואש דחייב, ולמה צריך לילפותא הרי פשע במה שהניח ודוחק לומר דבאמת מזה המה הצד ילפינן לכל פושע דהכא משמע דרק בכה"ג שנעשה הבור ע"י מעשיו שהניח באופן שיפול ברו"ח וזה ילפינן מאש דכמו דחשיב מזיק באש ע"י רו"מ ה"נ חשיב בעל הבור ע"י רו"מ ול"ק דהוי כאש בור, וכמו דשור בור פטור ה"נ יפטור כשהאש עושה הבור, ובפרט לפמ"ש (בסי' הנ"ל אות כ"א) דהכא קאי למ"ד אשו משום ממונו דהילפותא הוא דחשיב כאילו הוא עשה הבור דכל שעשה דבר שהרוו"מ יוליך אותו חייב בין בדרך הילוכו משום אש ובין בתר דנייח משום בור, עוד יש להעיר מהא דפריך (דף נ"א) בור של שני שותפין היכא משכחת אי דשוו שליח אשלד"ע, ואי אמרי' דמקרי כורה ע"י פשיעה, א"כ אף דאשלד"ע אבל פשיעה ודאי מקרי אם רואים שהשליח עושה שליחותם וכורה הבור, ואי משום דהשליח הכורה חייב, הא יש לאוקמי דהשליח חשו"ק ואף דלאו בר שליחות הוא אבל פושע מקרי ואף אי נימא דבכל שליח בר דעת לא מקרי פושע דלא הי' לשמוע לו אבל בקטן ושוטה הרי דמי ממש להך דעברה במיא דרך שרעתא דחייב אף שהגמל עשה הבור אי נימא דשם הטעם משום פשיעה וא"כ גם הכא כשכרה השוטה והקטן ע"י שליחותו הוי פושע, וע"כ שם הטעם לא משום פשיעה, דק משום שצריך לשמור ממונו שלא יתעביד בור אבל משום פשיעה לחוד לא מתחייב

ח) ובאמת פשטות הגמ' בדף כ"ג דפריך ולחייב בעל הגחלת ומוקי כששימר גחלתו משמע דמחויב לשמור גחלתו שלא יתעביד אש אף אם לא עשה הוא בעצמו האש. דאל"כ מאי דחיק שם לאוקמי' דאיירי בשחתר והוכיח דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב. הא יש לאוקמי' שלא הניח הוא עצמו האש בביתו רק הי' שם הגחלת ע"י קטן או עכו"ם משרת בביתו. ואין לחייבו על עשיתם האש, וע"כ כיון דהגחלת שלו הוא מחויב לשומרו שלא יזיק אף אם הא לא עשה, וכן מהא דפריך (דף י"ט) אי דלא אצניעי' פושע הוא משמע ג"כ אף אם הוא לא הניח הדליל בעצמו במקום שהתרנגולים מצוים רק אחר הניח שם בכ"ז חייבים הבעלים דעליהם לשמור ממונם שלא יתעביד, אש. [וכמש"ל (אות ד') לדעת הרמב"ם דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד רגל] וכן מוכח ג"כ מכותל ואילן שכתבו התוס' שם דחשיב מפקיר נזקיו לאח"נ פשיעה כיון שהזהירו לו לקוץ ולסתור, ועדיין קשה דחסר מעשה הכרי' דזה דוחק לומר דהנטיעה