אמרי משה רט

רגל, ואלא על התרנגל מ"ש כולה נזק דלא, איש בור ולא שור בור, היינו כמו דפטור משור בור, ה"נ פטור כשעושה השור אב אחר כמו הכא דנרצה לחייבו כשהתרנגול קשר הדליל בעצמו משום רגל וזה אין לחייבו דרק בשליף שקשרן הבעלים מתחייב משום רגל דהוי כהגדיל גוף הבהמה כנ"ל אבל כשנקשר השליף מעצמו פטור משום איש בור, והוא כלל לכל המזיקים שעשה הבהמה דפטור וכמו דפריך (בדף כ"ב) האי אש לאו ממונו דבעל כלב דעל אש של כלבו לא חייבתו תורה וכמ"ש רש"י שם דילפינן מבור לכל המזיקין, וע"כ גם הכא פטור כשנקשר מאליו וגם צרורות לא הוי דצרורות הוא רק ע"י כח, ומקרי שגוף הבהמה הזיקה ע"י כח, אבל בגווני שצייר הרמב"ם דנסתבך כלי בהדליל, דלא ניזק ע"י כח התרנגל רק דהתרנגל הביא הדליל להכלי ועי"ז נסתבך, וס"ל להרמב"ם דזה לא הוי כבור אף דהוי כהוזק ולא כהזיק בכ"ז כיון דהמזיק הולך להניזק הוי כרגל ולא כבור, אבל כ"ז כשנסתבך בהדליל שקשרו אדם או הבעלים כנ"ל דהוי כהגדיל הבהמה, אבל כשנקשר מאליו לא הוי הדליל כגוף הבהמה דאיש בור וכנ"ל, [והא דחייב בכלב שנטל חררה והלך לגדיש על מקום הגחלת משום רגל וכן במסכסכת, י"ל דבאש שהוא מזיק בעצם והכלב אוחז האש הוי כאילו הכלב מושך ברגלו הכלי להאש דרך הילוכו דחשיב רגל וכמו בשור שדחף לבור דחייב כופר ולא הוי כצרורות ואין נפ"מ אם מקרב הכלי להאש, או האש להכלי, אבל הכא בדליל דאין הדליל מזיק בעצם, ואם נרצה לחייב את בעל התרנגל ע"כ אנו צריכים לומר דהדליל חשיב כגוף התרנגל, וזה ל"ש בנקשר מאליו דאיש בור ולא שור בור וה"ה דאין שור עושה רגל כנ"ל] וע"ז משני דמתני' באדי' אדוי' דהיינו שזרק התרנגל הדליל ובכח הזריקה הזיק הכל, וחייב ח"נ ככל צרורות דעלמא, [דין זה לא העתיק הרמב"ם דהוא פשוט ככל צרורות] אלא דר"ה בעלמא איתמר דליל הפקר נקשר מאליו פטור דלא הוי הדליל כרגל משום איש בור כנ"ל אבל קשרו אדם והוא הדין בלא אצנעי' חייב, משום בור המתגלגל והיינו כמו דחזינן בבור המתגלגל דחייב בעל הבור ולא חשבינן דהמגלגל הוא המזיק דעל בעל הבהמה מוטל לשמור שלא יגלגל את הבור ופטור בעל הבור, אלא אמרי' דהחיוב על בעל הבור לשמור את בורו שהוא המזיק, וע"כ גם בדליל שלא שמרו הבעלים והתרנגל הזיק בהדי דאזיל מתחייב בעל הדליל משום רגל כנ"ל, וע"כ כתב הרמב"ם שהוא כבור המתגלגל על הך דלא אצנעי', ולא על קשרו אדם, דבזה פשיטא יותר דחייב משום רגל דקשרו בידים אבל בלא אצנעי' הי' אפשר לומר דחיוב שמירה מוטל יותר על בעל התרנגל לשומרו שלא יקשר בדליל, וע"ז הביא הדמיון כבור המתגלגל דחייב בעל הבור שהוא החזיק, ועפ"ז מבוארים כל דברי הרמב"ם בדין זה בסוגיות הגמ' והכל קאי בהזיק בהדי דאזיל מדין רגל ולא בתר דנייח מדין בור כמו שפירשו התוס', דהמשנה קאי שהזיק כלים וכקושית הש"מ הנ"ל, והא דצייר הרמב"ם שנסתבך הכלי ונתגלגל דחייב ח"נ ולא כתב הדין שהזיק בדרך הילוכו וחייב נ"ש משום באופן זה יש לחייב בעל הדליל גם מדין אש כמו שכתבו התוס' דהתרנגל הוי כרוח מצוי' וע"ז לא צריך הגמ' להביא מבור המתגלגל ולכן כתב הרמב"ם דנסתבך ונתגלגל הכלי דאז חייב ח"נ מדין צרורות דרגל

ה) ויש להסתפק אי מחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור ובאופן שיתבאר להלן והנה בדף י' לאתוי' אס"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברו"מ מוקי הגמ' לעולם דאפקירנהו ול"ד לבור שאין כח אחר מ"ב וכו' והנה הא דצריך לאוקמא דאפקרינהו ולא מוקי גם בלא אפקירנהו לשמואל דמבורו למדנו היינו דעיקר מה דהוצרך ללמד בהצד השוה מבור ואש הוא לענין דיחשב ככורה בעצמו וע"כ ל"מ למילף מבור לחוד משום הפירכא דבהני כח אחר מעורב בו, אבל בלא אפקיר חייב על ממונו גם בלא כריתו, וכמבואר בדף כ"ט דגם לאחר נפילת אונס דוקא באפקירנהו פטור, אבל בלא הפקיר חייב אף שנפל באונס ולא חשיב כורה בור ומשום דצריך לשמור ממונו שלא יזיק ע"י בור והיינו כשיש לו פנאי לסלק, וביותר מבואר בתוס' שם דגם כשאחר הניח אבן שלו בר"ה חייב וע"כ בלא מפקיר א"צ להצד השוה ול"ש הפירכא דהכא כת אחר מעורב בו, דהרי גם בלא כריתו לגמרי מתחייב ואף אם יניח אחר בראש גגו יתחייב ואולם עדיין קשה דמשום ממונו לחוד לא היה חייב רק כשיש לו פנאי לסלק לאחר שנפל מהגג, ולזה צריך למילף בהצד השוה דחשיב ככורה עי"מ שהניח בראש גגו וע"כ חייב גם באין לו פנאי וכמו בכל כורה בור דחייב אף שאחר הכריה א"ל פנאי לסלק, וע"כ צ"ל דגם באין לו פנאי מתחייב כשלא הפקיר ומשום דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור וכיון דיודע דהאבן שלו יפול ברו"מ חייב לשומרו שלא יתעביד בור אף אם אחר היה מניח על הגג ומכ"ש כשהניח בעצמו חייב אף אי לא חשיב ככורה. וא"צ להצד השוה כנ"ל, (ומהא דפריך בדף י"ט ואי לא אצניעי' פושע הוא אין ראיה דיש לפרש דהיינו שהוא הניח הדליל במקום שמצוי תרנגו' דהוי כרו"מ וע"כ חייב לפירוש התוס' משום בור בתר דנייח דהוי כאבנו שהניח בראש גגו דילפינן במה הצד דחייב, והספק דידן היכא שא"א לחייב משום מעשיו וכגון שאחר הניח על הגג אם חייב אף כשא"ל פנאי לסלק אחר שנפל]

ו) אולם ק"ל להשיטות דס"ל דמפקיר נזקיו לאח"נ אונס כשהי' לו פנאי לסלק חייב ומשום דכיון דנתחייב משום ממונו נעשה ככורה בור דל"מ ההפקר וכמש"ל (בסי' כ"ט) א"כ קשה למה צריך גם באפקרינהו למה הצד הרי כיון דנתחייב מיד כשנפל משום ממונו אף שא"ל פנאי ומשום דפשע במה שידע שיפול ברו"מ וכנ"ל א"כ שוב חייב אף שהפקיר אח"כ גם בלא מה הצד דחשוב ככורה בור משום מעשיו שהניח דהרי משום ממונו לחוד נעשה ככורה, וכן קשה בכותל ואילן לפמ"ש התוס' שם בד"ה אי, דכיון דהזהירו לקוץ ולסתור חשיב כמפקיר לאח"נ פשיעה והיינו גם כסברא הנ"ל דמחויב לשמור ממונו שלא יתעביד בור. וא"כ למה צריך להצד השוה, וגם בל"ז קשה כיון דחשיב כנפילת פשיעה למה הוצרך למה הצד ומאי שייך הפירכא מה לבור שכן תחילת עשיתו לנזק, הרי גם הכא בנפילת הכותל שפשע בזה שלא סתר, הוא תחילת עשיתו לנזק, ואם הכונה הוא דאכתי מחסר מעשה כרי' דלא חשיב כורה רק על ידי מעשה א"כ אמאי חייב באמת, ודוחק לומר דנטיעת האילן הוי מעשה דא"כ כשירש האילן ולא עשה הנטיעה לא יתחייב] וביותר קשה לפמ"ש בסימן הנ"ל (אות ט"ו) לסתור מ"ש הדמ"ש ראי' מהתוס' הנ"ל דס"ל דבהי' לו פנאי לסלק חייב אף האפקיר לאח"נ, דמהתוס' (דף מ"ח) מתבאר דס"ל דפטור בכה"ג, ואך בזה דוקא כשכבר הי' בור ע"י נפילת האונס ע"כ א"א לחייבו אף שהי' לו פנאי, אבל בכותל ואילן שע"י פשיעתו שלא קצץ נתחדש הבור ע"כ חייב גם בשהפקיר דחשיב ממש ככורה בור ע"י פשיעתו שלא שמר ממונו ע"ש א"כ קשה לכל השיטות למה צריך למה הצד כיון דמשום ממונו נעשה