אמרי משה רח

דהראב"ד יחלק בדין דליכא לאשתלומי מהאי לרבנן דר"נ בין יש בעלים להשותף או אין לו בעלים כמו שכתב הש"מ ודוחק לחלק כנ"ל דגם בשור ושור הפקר שנגחו ג"כ לא ישלם רק חצי אף דאין בעלים להשותף משום דשם לא שייך לומר שבעל השור נחשב בעלים גם על שור ההפקר שיהי' חשיב כמזיק בכולו אבל באש ובצרורות הרי גלתה התורה דבעל האש הוי כבעלים על הרו"מ דזה הוא דין אש ובעל הבהמה הוי כבעלים גם על הצרורות לענין חיוב נזקין דכן הוא ההלכה דצרורות. וכשמזדמנים יחד דין צרורות ודין אש דיינו שיש בעלים לשניהם כמו בכלב שנטל חררה מתחייבים שניהם וכנ"ל

ג) ובדין השני שכתב הרמב"ם דעל מקום הגחלת חייב רק בעה"כ ולא בעל הגחלת י"ל הטעם עפ"מ שהיקשיתי מכבר דבכל שליף שעליה דהוי תולד' דרגל ופטור בר"ה, ואמאי לא יתחייב על השליף מטעם אש גם בר"ה וכמו בדליל דחייב בעל הדליל כשהיזיק בהדי דאזיל התרנגול וכמ"ש התוס' והרא"ש וכ"ה בטור דחייב מטעם אש דהתרנגול הוי כרוח מצויה והוי כאבנו שהניח בראש גגו ונפל ברו"מ, וכן קשה בכל רגל גופא דיתחייב ג"כ מטעם אש דמה נפ"מ אם היזיקה בהדליל בהדי דאזיל דחשיב אש או שהזיקה בגופא ממש, וע"כ צ"ל דרגל מפקיע מדין אש, וכן חילקה התורה האבות דכשהוא רגל לא הוי אש, וכן חזינן לענין קרן ושו"ר, דלכאורה נראה הא דיש חומר בקרן לחייב בר"ה היינו משום דכוונתו להזיק ושו"ר אין כוונתו להזיק וזה דגורם הפטר בשו"ר בר"ה ובאמת דאינו כן דהכא בכלבא דאכל אימרא דמשונה הוא והוי תולדה דקרן אף דאין כוונתו להזיק וע"ש (דט"ו) בתוס' ד"ה והשתא וברא"ש (פ"ב ס"ג) דזה לא הוי כוונתו להזיק ועושה בשביל הנאתו ובכ"ז חייב בר"ה דהוי תולדה דקרן ומשום דמשונה הוא, וכן להיפך מצינו ברגל דאף היכא דכוונתו להזיק וכמו בנחש וכמבואר בהרא"ש ספ"ק מהגמר' תענית (ד"ח) כיון דאורחיה הוי רגל ופטור בד"ה ולא אמרינן דיהי' לו גם חומרת דקרן ויתחייב בר"ה דכיון דהוא רגל מפקיע דין קרן, ובזה פרשתי כוונת האלפס בריש מכילתין דכתב דשו"ר פטורים בר"ה דאורחייהו ותמה עליו הרא"ש למה הוצרך ליתן טעם ע"ז הא קרא כתיב וביער בשדה אחר ולא בר"ה, ולהנ"ל י"ל דבזה אשמעינן הר' אלפס הגדר מה נקרא שו"ר דלא נטעי לומר דהפטור בשו"ר בר"ה הוא משום דאין כוונתו להזיק דז"א כדמוכח מנחש וגם לא נטעי מה דקרן חייב בר"ה הוא מטעם דכוונתו להזיק דז"א כדמוכח מכלבא דאכל אימרא וע"כ גדר השו"ר הוא משום דאורחיה הוא אף דכוונתו להזיק וכן קרן חייב בר"ה כל דמשונה הוא אף דאין כוונתו להזיק (וקצת צ"ע דאמאי לא קאמר דהצד השוה אתי לאתוי' כלבא דאכל אימרא דא"א למילף מקרן לחוד דיש למיפרה מה לקרן שכן כוונתו להזיק וצריך למה הצד וצ"ע) ועכ"פ מוכרחים אנו לומר דדין רגל מפקיע מאש כנ"ל וס"ל להרמב"ם דגם היכא דיש בעלים אחרים על השליף ג"כ דין רגל מפקיע מדין אש שלא יתחייב בעל השליף, וע"כ גם הכא בכלב שנטל חררה דמתחייב בעל הכלב משום רגל תו א"א לחייב גם את בעל הגחלת דרגל מפקיע מאש ע"כ מחויב רק בעל הכלב, אבל בדין הראשון של הרמב"ם על כל הגדיש דחייב בעה"ג ול"א דיתחייב בעה"כ מדין צרורות ונימא ג"כ דצרורות יפקיע מדין אש לפטור את בעל הגחלת משום דבצרורות לא מוכח שמפקיע מדין אש, דבכל צרורות ל"ק כמו שהיקשינו לגבי רגל שיתחייב מדין אש משום שהצרורות אינו שלו ועל הכח אין לחייבו מדין אש שהכח עדיין אינו בעולם ולא שייך ע"ז דין אש וכמש"כ התוס' כה"ג בפ' הכונס דף נ"ו ד"ה אילימא ע"ש, ולהראב"ד יעלה לנו דין חדש דבשליף אם יש לו בעלים אחרים יתחייב בעל השליף מדין אש דנהי דדין רגל מפקיע מדין אש היינו כשאין בעלים אחרים על השליף כמו בכל שליף שעליה דפטור בר"ה ואינו חייב מדין אש, אבל כשיש להשליף בעלים אחרים דאין עליהם חיוב רגל אז מתחייבים מדין אש. וזה קצת כשיטתו בדין הראשון כמו שביארנו (עוי"ל בכוונת האלפס הנ"ל דק"ל קושיא הנ"ל מדוע לא יתחייב בשליף שעליה וכן ברגל גופא מטעם אש כנ"ל וע"ז כתב דשו"ר פטור בר"ה דאורחיה הוא היינו לציין הגדר מה תולדה דרגל היינו מה דאורחיה להיות על הבהמה, אבל דליל דלאו אורחיה להיות על התרנגול לא הוי רגל אלא אש וחייב בר"ה, ולא לחנם ציירו חז"ל שליף שעליה פרומביא שבפיה וכו' ועגלה מושכת בקרון וחמור במשאו הכל מה שהדרך להתחבר על הבהמה)

ד) הרמב"ם (פ"ב מנזק"מ ה"ו) היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח"נ בד"א כשקשרו אדם אבל אם נקשר מאליו בעל התרנגולים פטורים, ואם היה לחוט בעלים בעל החוט חייב ח"נ שהוא כבור המתגלגל, הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים הוציאו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלים אף בעל החוט פטור שאנוס הוא והראב"ד השיג ע"ז דאמאי פטור בעל התרנגול כשנקשר מאליו הא הוי צרורות דתרנגול, וגם מה שייך ח"נ על בעל החוט דחייב משום בור המתגלגל ולא מצינו ח"נ בבור וגם מ"ש דאף על החוט פטור דאנוס הוא דמשמע דגם בעל התרנגול פטור ובהדי דאזלי (דאיירי הרמב"ם) אמאי פטור ע"ש, והתמיהות עצומות מאד, ובאמת קשה עוד ביותר דהרמב"ם צייר ששבר כלים ואיך אפשר לחייב משום בור על כלים

והנלע"ד דהרמב"ם מפרש הגמ' דלא כפי' רש"י ותוס' ויתר הראשונים דאיירי הסוגיא שהיזיק הדליל בתר דנת ומשום בור, ומשום קושיא הנ"ל דלס"ד דרב הונא קאי אמתני' ובמשנה איירי ששיבר כלים וא"כ היכא אמר ר"ה ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נ"ש משום בור והרי בור פטור על כלים וכבר מוזכר קושיא זו בש"מ ורצה לדחוק דר"ה ס"ל כרב דבלא אפקרינהו משורו למדנו, וגם רש"י הרגיש בזה וכתב דנתקל בו אדם וכ"ז נראה להרמב"ם דוחק, ונקדים הקדמה אחת דהרי חזינן דשליף שעליה ועגלה מושכת בקרון הוי רגל ולא צרורות אף שלא הזיקה בגופה, וע"כ דכל שמחבר דבר לגוף הבהמה הוי כמו שהגדיל גוף הבהמה, וס"ל להרמב"ם דאם איש אחר יחבר השליף או הקרון לבהמת חבירו והבהמה הזיקה ע"י השליף והקרון ג"כ יתחייב האחר מדין רגל אף שהבהמה אינה שלו, דהרי הוי כהגדיל גוף הבהמה. ועדיף יותר ממעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב מטעם שו"ר לשיטת (התוס' בדף נ"ח ע"ב) דהכא הוא נעשה על השליף כבעל הבהמה עצמו דבשליף שלו הוזק, ועפ"ז יתפרש הא דאמר ר"ה ל"ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב הקושר נ"ש לא כפי' התוס' בתר דנח משום בור [דא"כ לא יתחייב על הכלים וכנ"ל] רק בהזיק דרך הילוכו ומטעם רגל דכיון דחיבר הדליל להתרנגול ובדליל שלו הוזק הכלי חייב מטעם רגל כנ"ל, וע"ז פריך הגמ' נקשר מאליו מאן חייב וכו' ואי דלא אצנעי' פושע הוא, היינו דגם בכה"ג שלא שמר הדליל ונקשר מאליו חייב משום רגל, דכמו שצריך לשמור ממונו, שלא יתעביד בור וכמו שיתבאר להלן. ה"נ צריך לשמור ממונו שלא יתעביד