אמרי משה רז

מהעדר דלא ידעו הבעלים המספר, הוי גנב להתחייב כפל אף דבא לידי' בהתירא דאל"כ לא הי' חייב כשאכלו כשהוא קטן אף בלא המיעוט דאין נתינת קטן כלום] דהוי כש"י דפטור בטט"ג, [דהרמב"ם רוצה לאוקמי הברייתא דקטן כהלכתא דש"י פטור בטט"ג] וע"כ התם הטעם דאכלו הוא גנבה גמורה וכמש"ל, ובש"י או טט"א דלא הוי גנבה גמורה כנ"ל פטור ומאן דס"ל דחייב בש"י ואח"כ טט"ג ס"ל דלא בעינן דוקא בטט"ג שאז ימצא הגנבה אצלו בשעה שטט"ג, וע"כ חייב כשאכל קודם שטט"ג או בש"י מקודם אף דלא הוי כגנב גמור עי"ז, אבל בטט"ג דהתנאי הוא שימצא שהוא עצמו גנבו, וע"כ מהני גם הש"י שקנה החפץ ע"י הש"י בדיני גזלה ונעשה גנב למפרע משעת הש"י כנ"ל וזה הוא דעת הראב"ד דפסק כותי' וע"כ מסיים הראב"ד דבטו"מ ואח"כ טט"ג חי"ב דו"ה, אבל להרמב"ם דל"א דנעשה גנב למפרע משעת הש"י ובש"י מקודם באמת פטור, וע"כ לא משכחת לדידי' שיתחייב בדו"ה כשטבח מקודם שטט"ג

ח) ומצאתי מקור נאמן לדינו החדש שנ הראב"ד עצמו בש"מ (בדף קי"ב) בהך דהיתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה וכו' היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאם אין גנבה אין טו"מ, וז"ל הש"מ רש"י לא גרס זה, והראב"ד העמידה כגון שטען לא שואל אני אלא ש"ח ונגנבה ממני ותשתכח דאיהו טבחה בשבת ואפילו יודע שהוא שואל עלי' אלא טבחה בחול הי' חייב בדו"ה הואיל והי' פוטר עצמו בטט"ג וכשטבחה בשבת פטור מפני שלא נתחייב עד שעת טביחה וההיא שעתא קלבד"מ עכ"ל, ותמוה לכאורה דאם איירי שמקודם טט"ג ושהוא ש"ח עליו וא"כ טבחה בשבת, הרי כבר נתחייב בקרן וכפל ע"י טט"ג, וכל שנתחייב בקרן שוב יתחייב בדו"ה ע"י הטביחה בשבת דקנס אין פוטר קלבד"מ, וע"כ דאיירי שטבח קודם שטט"ג ולכן פטור בשבת משום שהחיוב של כל תשלומי דו"ה הוא ע"י הטביחה דאח"כ כשטט"ג נעשה גנב למפרע משעת טביחה והגנבה והטביחה בכ"א, ונמצא דגם הקרן נתחייב משעת הטביחה וע"כ פטור כשטבח בשבת משום קלבד"מ שפוטר מהקרן, ואם אין גנבה אין טו"מ, דע"כ אם נרצה לחייבו דו"ה על הטביחה הוא משום דמאז נעשה גנב והטביחה והגנבה כאחת ולכן פטור משום קלבד"מ, ועכ"פ מוכח מזה כדינו החדש דבטו"מ בחול קודם שטט"ג חייב. סימן לו

א) הרמב"ם (פ"ב מניז"מ הלי"ח) דאם נא שמר אשו בעל האש חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על מקומה. ובהשגות בעל האש נמי חייב. וכנראה דהשיג על שני הדינים דעל הגדיש חייב נמי בעל הכלב וגם על מקומה חייב בעל האש נמי. ועיין בטוש"ע סי' שצ"ב בהג"ה וי"א וזה דעת הראב"ד והננע"ד בשיטת הרמב"ם במה דפטר את בעל הכלב על הגדיש היינו דלכאורה קשה בכל אש דהאש הולך ע"י רוח מצוי' וא"כ יש עוד מזיק המסייעו דהיינו הרוח וא"כ לרבנן דל"א כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לא יתחייב רק החצי דגם באין בעלים כלל על המזיק השני פטור לרבנן. ושו"ר בש"מ שהרגיש בזה ע"ש בדף י"ט דפריך אי דלא אצנעי' פושע הוא וז"ל ועי"ל דאפילו לרבנן דפליגי על ר"נ הכא דבעל הדליל הוי פושע ביותר וכו' והו"ל כאבנו סכינו ומשאו שנפלו ברות מצוי' דמשלם נ"ש אף דהרוח מסייעו ול"א כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי ודוחק לפרש משום דהרוח לאו בר תשלומין עכ"ל וע"כ הטעם כיון דכן הוא החיוב דאש דהיינו מה שהאש הולך ע"י רוח מצוי' ובאופן זה חייבתו תורה וחשבינן כאילו עשה כל ההיזק ולא כשני מזיקים. וע"כ גם באבנו סכינו שהונחו בראש גגו אף שהאבן בעצמו אינו מזיק כלל במקום שהניח על הגג בכ"ז כיון דע"י רוח מצוי' הולך ומזיק חשבינן זה ככל אש ולא חשיבנן הרו"מ כמסייע לההיזק. וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם כשהרו"מ יש לו בעלים וכמו בכלב שנטל חררה דהכלב הוא המוליך את הגחלת כרו"מ ג"כ אין לחייב את בעל הכלב דחשבינן כל ההיזק על בעל האש כמו בכ"מ דלא חשבינן הרו"מ כמסייע להאש שלח יתחייב רק ח"נ לרבנן דר"נ. וכמו בדליל דפריך ואי לא אצנעיה פושע הוא ומחויב בעל הדליל נ"ש וכמ"ש הש"מ הנ"ל הלכך ס"ל להרמב"ם בגחלת לגבי הגדיש דאף דיש לחייב ג"כ בעה"כ ח"נ משום צרורות דכלב דאשו משום חציו. ולא יתחייב בעל הגחלת רק ח"נ אבל הרי חזינן בכל אש דלא פטרינן לבעל האש מח"נ משום דיש לו שיתף המסייעו דהיינו הרו"מ לרבנן דר"נ וע"כ גם כשיש להרו"מ בעלים חשבינן כל ההיזק על בעל הגחלת, והש"מ הנ"ל ס"ל עוד דל"ד באש אלא אף בדליל בתר דנייח דהוי בור ג"כ אין חושבים לבעל התרנגול כשותף להבור דיפטר בעל הדליל מהחצי לרבנן דר"נ. דהוי רק כרוח מצוי ודמי לאבנו שהניח בראש גגו ונפל ברו"מ והזיק לבתר דנח דהוי בור וחייב נ"ש. ולא חשבינן הרו"מ כשותף לפוטרו מהחצי לרבנן כיון דבתקלתו נעשה ההיזה דהיינו אבנו דכיון דילפינן בור שנעשה ע"י כח אחר דהיינו רוח מצוי חייב בעל בור במה הצד מאש ולא אמרינן דהרוח מצוי הוא שותף לפטור את בעל הבור מהחצי לרבנן דר"נ הכי נמי כשיש בעלים להרו"מ ג"כ חייב בעל הבור נ"ש וזה ג"כ ילפינן במה הצד מאש דשם ג"כ יש לו שותף דהיינו הרוח מצוי' וחייב כל ההיזק ואין חילוק בין יש להרוח מצוי' בעלים או אין לו בעלים כנ"ל. וכן בהזיק בהדי דאזלי דחייב משום אש ובכל אש ממש לא חשבינן הרו"מ כשותף. וע"כ ס"ל להרמב"ם דגם כשיש בעלים להרוח מצוי' מתחשב ההיזק רק על בעל הגחלת

ב) והראב"ד ס"ל דנהי דבכל אש לא חשבינן הרו"מ כשותף להאש לפוטרו מח"נ לרבנן דר"נ היינו משום דגזה"כ הוא באש דגם הרוח מצוי' נחשב על בעל האש והוי כבעלים גם על הרוח מצוי. אבל כשיש בעלים להרו"מ כמו הכא בכלב שנטל חררה דיש לחייב גם בעה"כ על הגדיש מדין חציו דכלב ע"כ חייב גם בעל הכלב דכיון דיש להרוח מצוי' בעלים הרי הוא ג"כ מזיק ומהיכי תיתי לפוטרו

וכן מוכרחים לחלק בשיטת הרא"ש שכתב בסוגיא דדליל דהא דצרורות משלם ח"נ היינו בצרורות דהפקר אבל כשיש בעלים להצרורות חייב בעל הצרורות נ"ש כשהתרנגול הפקר, וכשיש בעלים להתרנגול חייב רביע נזק בעל התרנגול ובעל הדליל ג' חלקים כר"נ. ולפ"ז קשה לכאורה איך משכחת לרבנן דר"נ דין צרורות שישלם ח"נ הרי יש לו שותף דהיינו הצרורות ואף דהם של הפקר ואין ממי לגבות בכ"ז ל"א לרבנן כי ליכא לאשתלומי גם בכה"ג וכמו בשור ושור פסה"מ שנגחו דלרבנן אין משלם רק מחצה אף דשור ההקדש הוי כא"ל בעלים ועכצ"ל דבצרורות דהפקר כן היא ההלכה דנחשב כבעלים גם על הצרורות לחייבו ח"נ מדין צרורות אבל כשיש להצרורות בעלים ויש לחייב גם בעל הצרורות מדין אש מהיכי תיתי לפוטרו וע"כ בעל הבהמה משלם רק רביע וכמ"ש הרא"ש. וכן הדין באש להראב"ד דכשיש בעלים להרו"מ וכמו בכלב שנטל חררה חייב גם בעל הכלב וכ"ה שיטת התוס' דף כ"ג ואצ"ל