אמרי משה קפד

דוקא דנעשה גנב ע"י קנין חצרו. וכן אצ"ל בטבח הטעם משום דקונה עתה בשינוי (דע"ז הקשינו דהשינוי הוא אחר הטביחה כנ"ל) אלא גם בלא קנין חצרו וגם בלא קנין שינוי. הוא נעשה גנב עתה בשעת היוקרא. משום דהתחיל להזיק ע"י הטביחה. ומקרי מעשה גנבה תיכף כשהתחיל לשחוט אף דשאר אדם הי' רק מזיק וגם לא הי' חייב רק כפי ערך ההיזק מהך מקצת. אבל הגנב כיון דרק התחיל לעשות איזה מעשה היזק בהגנבה נעשה גנב בזה על כל שיווי הגנבה. דהרי בכל רגע ורגע שמחזיק הגנבה הוא מקרי גנב ורק דבלא מעשה כלל א"א לחייבו על היוקרא אבל כל שעושה הוספת היזק ומקרי מעשה גנבה מתחייב בכולה. וגם במכר מה שמוסר הגנבה לאיש אחר מקרי מעשה גנבה. דכמו דמקרי מעשה גנבה לגבי השני שגונב מהראשון וכדמוכח מהא דלהצנועין חייב גונב מהגנב כפל. וע"כ ה"נ מקרי מעשה גנבה לגבי הראשון שמוסר להשני. ומכ"ש בשבר החפץ לגמרי אף דל"ש קנין שינוי מקרי גנב וחייב כפל

יד) ומיושב לפ"ז מה שהקשינו על הרמב"ם דמ"ט חייב כפל ודו"ה על היוקרא הא הוי גמה"ג. דהרי כיון דאמרי' דמה שנעשה עתה גנב עי"מ ששבר ולא מזיק הוא משום דכבר יש לו קנין גנבה עי"מ שגנב מתחלה, וע"כ ל"ש הפטור דגונב מהגנב דהרי הכל כגנבה אחת אריכתא. דהקנין שעשה בתחלת הגנבה הועיל עכשיו להיות עתה לגנב ע"י ההיזק שעושה ולא כמזיק. וע"כ מקרי גנבה אחת אריכתא ול"ש הפטור דגמה"ג. ובטו"מ אחר הגנב פטור דבגנב שני גם כשמוסיף לקנות בשינוי פטור מגזה"כ דוגונב מבית האיש. וניחא לפ"ז מה שהקשינו דיתחייב עוד הפעם כפל ע"י הטביחה. דהרי כיון דהטביחה לחוד הוי רק כמזיק ואך ע"י קנין הגנבה שמתחילה הוא דנעשה עתה גנב. וע"כ ל"ש לחייבו עוד הפעם דכבר נתחייב כפל על קנין הגנבה. וגם אם ישחוט עתה בחצירו או יעשה שינוי אתר. בעוד שהוא בידו ורשותו דאע"ג דיש לחייבו בלא קנין הקודם דהרי יש גם עתה קנין חצר או ידו בכ"ז ל"ש שיתחייב כפל עוד הפעם משום גנבה חדש'. דאין שייך קנין על קנין דכיון דכבר יש לו קנין גנבה מהגנבה שמתחלה. תו ל"ש עוד הפעם קנין גנבה וכיון דעתה ל"ש קנין מחדש תו א"א לחייבו בכל שינוי והיזק שעושה. עוד הפעם כפל דהרי כיון דע"י קנין הגנבה דמקודם נעשה עתה גנב וע"ז כבר נתחייב. ותו א"א לחייבו עוד הפעם ורק על היוקרא שלא נתחייב מקודם מחייבינן לו השתא דנעשה עתה גנב בצירוף קנין הקודם והוי גנבה אחת אריכתא. וע"כ לא הוי כגמה"ג

טו) ועפי"ז יתיישב מה דק"ל במה דכתב הרמב"ם (בפ"א מגנבה הלי"ג) גנב כחושה והשמינה או שמינה והכחישה משלם תשלומי כפל ודו"ה כמו שגנב דמשמע דגם בהשמינה מאלי' לא ע"י פיטום שהוציא עלי' היצאות דאז שייך השבח להגזלן וכמ"ש הרמב"ם (הלי"א). אבל הכא דכתב הרמב"ם סתמא והשמינה דמשמע גם מאלי' דאז השבח להנגזל אם הדרא בעינא. ובכ"ז כשטבח דהוי כתברא ושתיא משלם כמו שגנב. ומ"ש מיוקרא דכתב הרמב"ם בהלי"ד) דבשבר וטבח חייב כפל ודו"ה כיוקרא דהשתא. ומשום דנעשה עתה גנב. וא"כ גם בנשבח מאלי' נימא דיתחייב כפל ודו"ה גם על השבח כיון דהשבח שייך להנגזל. ונעשה עתה גנב על השבח. והנה באמת מבואר חילוק זה בגמ' (בדף ס"ו) דאמרי' טלאים כדמעיקדא דמים כשל עכשיו וע"ש בתוס' לפי פר"י דזה הוא הנפ"מ בין נשבחה גוף הבהמה ליוקרא וזולא. אבל לפר"י א"ש דזה ידעינן מגזה"כ דאחי' לקרן דוקא כעין שגנב אבל כפל ודו"ה כהעמב"ד לעולם גם כשנתיקרה וחמיר לפעמים הכפל מהקרן (דהיינו בנתיקרה ואיתבר ממילא דהקרן כמו שגנב והכפל כשעת היוקר) אבל בנשבחה או נתגדלה ליכא הך גזה"כ דיהי' הכפל כשעת העמב"ד מטעם דאטו תירא גנבא ממך וכמ"ש התוס' ע"ש. אבל הרמב"ם דלא ס"ל כהר"י דגזה"כ דהכפל יהי' תמיד כשעת העמב"ד ביוקרא וזולא. דהא ס"ל בנתיקר ואיתבר ממילא גם הכפל כשעת הגזלה. ורק בשבר וטבת כתב הרמב"ם דחייב כפל ודו"ה כשעת היוקר. וע"כ אין זה משום דינא דרב דאחי' לקרן דוקא כעין שגנב. והכפל כהעמב"ד דא"כ גם בממילא יתחייב וע"כ הטעם משום דנעשה עתה גנב מחדש להתחייב כפל ודו"ה. וא"כ מ"ט בנשבחה ושבר וטבח לא מתחייב כפל ודו"ה על השבח. ועיין ברא"ש שכתב דלענין קרן שוה שבחא דממילא ליוקרא וזולא. והיינו דמשלם בתברא ושתיא גם בעד השבח כמו בנתיקרה. והכפל מתבאר מהרא"ש דגם בתברא ושתיא לא מחייב בעד השבח וקשה מ"ט חלוק הקרן מהכפל. וא"ל דהרא"ש ס"ל דתברא ושתיא חייב משום מזיק ולא משום גנב. דמדברי הרא"ש (בפ' הגוזל סי' ג') מתבאר דס"ל דחייב משום דנעשה גנב. וא"כ צ"ע מ"ט לא מחייב גם כפל על השבח כיון דנעשה גנב מחדש וחייב בקרן לתחייב גם כפל. ועיין בגמ' (בדף ס"ה ע"ב) בגנב טלה ונעשה איל דתניא דמשלם תשלומי כפל ודו"ה כעין שגנב ופריך הגמ' דאמאי לא משלם כהשתא. (והיינו דהטביחה הוי כתברא ושתיא) ומשני הגמרא כהשתא ה"ט דלא משלם דא"ל אטו תורא גנבא ממך דיכרא גנבא ממך. וצריך להבין הטעם נהי דלא גנב תורא. אבל כיון דהטביחה הוי כתברא ושתיא. ונעשה גנב מחדש כדמוכח מהרמב"ם הנ"ל וא"כ מ"ט לא יתחייב דו"ה כפי ששוה עתה. דהרי השתא ע"י הטביחה הוא כגונב תורא וכן בהשמינה קשה כנ"ל

טז) ולפי דברנו מיושב שפיר דכיון דהא דחייב להרמב"ם בשבר וטבח כיוקרא דהשתא הוא משום דע"י הגנבה דמעיקרא כבר יש לו קנין גנבה. ולכן נעשה עתה גנב בכל היזק שעושה. וע"כ ל"ש זה רק ביוקרא דהבהמה היא עתה בגדלותה כפי שהיתה בשעת הגנבה. ולכן מצטרף הגנבה דמעיקרא לההיזק שעושה עתה להיות כגנבה אריכתא דהא גנב בהמה כזו מעיקרא ורק דעתה נתיקרה. אבל בטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור. דהוא לא גנב שור רק עגל וע"כ א"א לצרף הטביחה שעושה עתה להגנבה דמעיקרא. דמה שנתגדלה הא לא גנב מעיקרא וע"כ אם נרצה לחייבו על השבח או על מה שנתגדל הוא משום מעשה הטביחה לחוד בלי צירוף גנבה הקודמות. (והיינו אם יהי' הטביחה בחצרו דנעשה עתה גנב מחדש) הרי זה שוב הוי כגונב מהגנב דפטור מכפל. וע"כ שפיר כתב הרמב"ם דכחושה והשמינה משלם כפל ודו"ה כשעת הגנבה. דא"א לחייבו על השבח שנתוסף אחר הגנבה. דכיון דזה השבח שנתוסף לא גנב א"א לצרף להטביחה שיהי' גנבה אריכתא והוי גונב מהגנב. וזה נמי כונת הגמ' בטלה ונעשה איל אטו תורא גנבא ממך היינו דזה הנתגדל אח"כ הא לא גנב. וע"כ א"א לחייב ע"ז וזה נמי כונת הגמ' אח"כ טלאים כדמעיקרא דמים כשל עכשיו. היינו דבטלה ונעשה איל א"א לחייב יותר מכפי מה שגנב. אבל דמים דהיינו בנתיקרה אח"כ שפיר אפשר לחייבו כשל עכשיו. כיון דכזה גנב מעיקרא ועכשיו הוקרה אותה הגנבה עצמה משלם כיוקרא דהשתא, דמצטרף הגנבה דמעיקרא להמעשה שעושה עתה להיות גנבה אריכתא. וע"כ כתב הרמב"ם נמי דבנתיקרה ושבר או