אמרי משה קעח

לו בעלים ומשום דמתיאש מגופה. אבל הבעל ארי חייב לשלם על התחלת הטרפה דמעיקרא חשיב כאילו אכלו כיון דעומד לכך. וכמו בזורק כלי מראש הגג דחייב הזורק ופטור המשבר משום דמנא תבירא תבר. אבל זה טעות לדעתי. דהרי זה דמי ממש לזורק חץ על הכלי שכתבו התוס' שם דחייב המשבר. והזורק החץ ודאי פטור כשקדם אחר ושבר. וה"נ בארי הרי בעת שרודף לטרוף דמי ממש לזורק חץ על הכלי ולא כזורק כלי. ואף בשכבר התחיל לטרוף. על השאר שלא טרף עדיין. י"ל דדמי לזורק חץ ולא לזורק הכלי. דעדיין מחוסר מעשה לטרוף השאר. דזה עיקר החילוק בין זורק חץ לזורק כלי. ואם כן אי נימא דהך דמציל מארי הרי אלו שלו איירי בסתמא אף בארי שיש לו בעלים. א"כ יקשה דאמאי חייב בעל הארי גם כשאכלו הארי. הא לאחר יאוש אכלו ולא גרע מזכה בעצמו ועל היאוש לחוד שגרם אין לחייבו. וע"כ מוכרחים לאמר דהך דמציל מארי שלו איירי רק בארי הפקר. אבל כשיש להארי בעלים שחייבים אם הזיק לא מיאש מרי' כלל גם מגופו ואין אחרים יכולים לזכות בו *):

**(הג"ה ותמוהין לי בענין זה מש"כ הקצות (בסימן ש"צ) להוכיח דהרא"ש והטור חולקין על התוס' וס"ל דגם בזורק חץ על הכלי פטור המשבר דהוי כמנא תבירי. ממ"ש הרא"ש בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב. ואע"ג דגבי דרסא על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא אזלינן. הכא לא אזלינן בתר מעיקרא אלא אחר מקום שנעשה בו הנזק. דגלי רחמנא וביער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק. ואי נימא לחלק בין זורק חץ לזורק כלי אם כן מה ק"ל מדרבה דהתם התיזה ברה"ר דאינו אלא צרורות הו"ל כזורק חץ. אלא ודאי דהרא"ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי עכ"ל הקצות. ותהני דאיך אפ"ל דהרא"ש ס"ל דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא. דאם כן מה תירץ הרא"ש דלהכי חייב ברה"ר והזיקה ברה"י משום דגלי קרא וביער בשדה אחר והביעור הי' בחצר הניזק. הרי כיון דהתיזה ברה"ר ואילו הי' איש אחר מזיק בידים הכלי המונח ברשות הניזק טרם שהגיע הצרור להזיק הי' המשבר פטור ומשום דכבר הוי מנא תבירא. ואיך אפשר לחייבו במה שהצרור הזיק ברשות הניזק ולחשבו כצרורות בחצר הניזק. הרי אז כבר הי' כמנא תבירא ואיך אפשר לחייבו על היזק הצרורות יותר מאילו הזיק בידים. אתמהא. וע"כ אדרבה מוכח להיפוך דגם הרא"ש ס"ל כהתוס' דבזורק חץ לא אמרינן דהוי כמנא תבירא. אבל בכ"ז ניחא קושית הרא"ש. והרי אתה רואה דהרא"ש לא הקשה מהך דרבה גופא. ורק הקשה מהך דדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר דמסקינן דאזלינן בתר מעיקרא וחשיב כרגל ולא כצרורות. והנה שם בדרסה על הכלי ונתגלגל לא איירי דוקא באופן שבודאי ישבר ע"י הגלגול שיהי' כמנא תבירא. וזה פשוט דמה דאמרינן בזרק כלי דהוי כמנא תבירא הוא רק כשברי היזקא שבודאי ישבר ע"י הנפילה מהגג. אבל כשאינו ברור שישבר ודאי ל"ש מנא תבירא. ואם איש אחר ישבור טרם שנשברה במקום אחר ודאי יתחייב. והגמרא דמדמי זה להך דרבה הוא לענין זה דמספק"ל שם אי אזלינן בתר מעיקרא והוי כרגל גופא משום שבגופה דרסה על הכלי ומזה נמשך ההיזק שנשתברה במק"א. או דאזלינן בתר בסוף וחשיב כצרורות. ועל זה מביא מהך דרבה דאזלינן בתר מעיקרא גם בדרסה על הכלי. אף דשם ל"ש דהוי כמנא תבירא דלא איירי כשיזק בודאי וכנ"ל. אבל בכ"ז אחר כך כשנשבר חשבינן שההיזק הי' ע"י גופא ולא ע"י כחו. ומזה הוא דהקשה הרא"ש דכמו בדרסה על הכלי אף דגם כן ל"ש מנא תבירא וכנ"ל. מ"מ לענין זה אזלינן בתר שבירת הכלי. וע"כ הקשה דאם כן גם בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י כשאת"כ נשברה הכלי ברשות הניזק ניזל בתר מעיקרא דהיינו בתר מעשה המזיק שהי' ברה"ר ולא ניזל בתר שבירת הכלי. דלענין זה אין מקום לחלק בין זורק חץ לזורק הכלי. דרק לענין אם תשיב כמנא תבירא תיכף וגם כשלא הוזק על ידי הנפילה מהגג ואחר שברו. בזה שפיר מחלקים התוס' דדוקא בזורק כלי אמרינן דהוי כשבור תיכף משום דכבר אתעביד בה מעשה שבירה בכלי גופא. מה שחין כן בזורק חץ. אבל כשאנו דנין כשאחר כך נשברה מהחץ ורק מספקא לן איך לחשוב ההיזק אם על שם מעשה ההיזק. ומשום דאח"כ שנשברה הכלי הרי נתברר דעל ידי מעשה שעשה מתחילה להזיק הוא שנשברה. וע"כ אזלינן בתר מעיקרא בדרסה על הכלי להיות כרגל ולא כצרורות, והכ"נ בהתיזה ברה"ר יחשב כצרורות ברה"ר משום דניזל בתר מעיקרא אבל לענין שיחשב מנא תבירא קודם שנשבר בזה שפיר מחלקינן בין זרק כלי לזרק חץ

גם מה שהביא הקצות מהטור שכתב דכשהוסיף באש אם יש באש שעשה הראשון שיגיע למקום שהלכה הראשון חייב והאחרון פטור. ואי נימא דבזורק חץ ובא אחר ושברו האחרון חייב אם כן גם באש יתחייב השני או שיתחייבו שניהם ע"ש. וגם זה תמוה דשם הרי נגמר ונעשה ההיזק ע"י אש של הראשון. וע"כ ס"ל דהשני פטור דלא הוסיף כלל בההיזק. אבל בזורק חץ ובא אחר ושברו הרי לא נגמר ההיזק ע"י החץ והשני ששבר הוא המזיק. דאע"ג שהי' נשבר ע"י החץ גם כן. אבל עכ"פ השתא לא נגמר ההיזק ע"י החץ. וע"כ הזורק פטור והמשבר חייב כיון דלא הוי כמנא תבירא בזורק חץ. אבל באש שנשרף ע"י האש של הראשון השני פטור. וניחא מה דפריך הגמ' (דף ה') גבי מרבה בחבילה אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. דכיון דנגמר ונשרף ע"י הראשון ע"כ השני פטור. גם מה שהביא מהנמ"י שכתב ואי קשיא היכא שרינן להדליק בע"ש את הנרות כו' ל"ק דלמ"ד משום חציו חשבינן כאילו נעשה הכל משעת זריקת החץ דאחר כך אנוס הוא. ומה"ט אם מת קודם שהספיק להדליק הגדיש משלמים היורשים מנכסיו. אלמא דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא ע"ש. גם מזה לק"מ דשם גם כן הוא כשנגמר ונשרף על ידי האש שעשה שפיר חשבינן כאילו נעשה הכל בשעת הדלקת האש או זריקת החץ. והיינו דאח"כ שנשרף נתברר למפרע שהוא הזיק וע"כ חייב גם כשמת. אבל לענין שיחשב מנא תבירא אם לא נגמר ע"י הראשון ודאי דלא אמרינן בזורק חץ. גם מה שהקשה שם מהא דמשני במסכסכת כל הבירה כולה. וכיון דתיכף מכי אדליק הבירה הוי כשרוף בכולה אמאי חייב על מה שמסכסך אח"כ כיון דכבר נגמר כל ההיזק. תמהני דאף לפי דברי דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא היינו בחץ שא"א לאהדורי והוי כמנא תבירא. אבל באש הרי אפשר לכבות דליקה ובודאי דל"ש בהדליק אש במקצת שיהי' כל הבירה כשרוף לפטור השני שהולך ושורף. גם לא אדע מנ"ל דאיירי שהי' יכול לשרוף כל הבירה ע"י מקצת הראשון שהדליק. ושפיר י"ל דלהאוקימתא דאיירי במסכסכת איירי שלא הי' נשרף הבירה אם לא הי' הולך ומסכסך. ומש"כ הקצות לחלק בזה בין למ"ד דאשו משום חציו למ"ד משום ממונו. דלמ"ד משום ממונו לא חשבינן כאילו נשרף הכל בתחילה. אינו מובן לענ"ד דלענין זה שיהי' כשרוף אין נפ"מ בין למ"ד משום חציו למ"ד משום ממונו. וכל דבריו בזה צ"ע: