אמרי משה קעו

לג) עוד ראי' יש להביא דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי, מהא דאמרינן בחולין (דף פ"א) אמר ר"ל ל"ש כו' אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור משום דקלבד"מ א"ל ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעים כו'. וקשה לי לר"י עצמו דס"ל (דף כ"ט) דישנה לשחוטה מתחילה ועד סוף אמאי פטור משום קלבד"מ הא על הל"ת דאו"ב מחייב על תחילת השחיטה כיון דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ועל ע"ז אינו חייב רק בגמר שחיטה. לפמ"ש בתוה"ב וכן בר"נ בחידושיו בסוגיא דהשוחט בשבת שהקשו דהא הוי שחיטת מומר. ותירצו דבפעם הזה שנפסל ונעשה מומר לא נאסר השחיטה דהמרתו ושחיטתו באין כאחת. ובהך מתני' דשוחט השני לע"ז דחייב משום או"ב איירי באומר בגמר זביחה עובדא ע"ש. וא"כ איך שייך קלבד"מ כיון דחיוב דאו"ב הוא על תחילת השחיטה וחיוב מיתה על ע"ז הוא בגמר זביחה

ומזה הי' נראה ראי' דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי וכאילו עשה אחר. והנה זה הי' נ"ל פשוט דאף למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אם אחד התחיל בשחיטה ולא גמר והשני גמר דהראשון פטור. דאי אפשר לחייבו לראשון על מעשיו של שני. וכן בשחוטי חוץ אם אחד התחיל בחוץ והשני גמר פטור הראשון. כיון שהוא במעשיו לא עשה עדיין שחיטה והי' יכול שלא יגמור השחיטה. ודוקא בשחט מקצת בחוץ וגמר בפנים דעכ"פ גמר הוא בעצמו השחיטה מחייבינן לי' על תחילת השחיטה. אבל אם אחר גמר אי אפשר לחייבו. ואם כי עיינתי אח"ז במנ"ח וראיתי שכתב במצוה קפ"ז בפשיטות להיפוך דאם ישחטו שני בנ"א בזה אחר זה חייבין שניהם אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ע"ש. אבל לענ"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לחייב לראשון משום מעשיו של השני שגמר השחיטה. ובמעשיו של הראשון לחוד עדיין לא הי' איסור דהי' יכול שינבל השחיטה אי לא יגמור שחיטתו והי' פטור על התחלת שחיטתו. דדוקא כשגמר כל השחיטה בהכשר אמרינן דגם תחילת השחיטה הוי שחיטה וע"כ מחויב בשחט מקצת בחוץ וגמר בפנים דעכ"פ גמר הוא בעצמו וע"כ חייב על תחילתו. אבל אם גמר אחר השחיטה איך אפשר לחייבו. וע"כ לענ"ד דבכהאי גוונא פטור הראשון. ודברי המנ"ח תמוהין

לד) ועפ"ז שפיר ניחא קושיתנו. דכיון דעל הסוף שחיטה קלבד"מ וכאילו עשה אחר הסוף ולכן אי אפשר לחייבו גם על התחלת השחיטה. ואף דהסוף שחיטה הוא רק כתנאי בהחיוב ועיקר החיוב הוא על התחלת שחיטה. מ"מ כיון דקלבד"מ כאילו עשה אחר והוי הסוף כאילו שחט אחר ופטור בכה"ג גם על ההתחלה וכנ"ל, וכמ"ש כה"ג התוספות בגיטין (דף נ"ג). וכן מוכח מהא דאמרינן במכות (דף ט"ז) אי דקטלה קלבד"מ. ולפי מה דפירש"י (דט"ו) דגם למ"ד ביטלו ולא ביטלו עיקר ההתראה בשעת העברת הלאו והביטול עשה הוא רק כתנאי בהחיוב. ובכ"ז אם קלבד"מ בשעת ביטול העשה

והאומנם כי מש"כ בפשיטות דלמ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף גם באו"ב שייך כן וכ"כ בפשיטות המנ"ח הנ"ל. אינו ברור לענ"ד די"ל דלא אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף רק במקום דיש דינים בהשחיטה. וכמו בשחוטי חוץ דהקרבן נפסל ע"י השחיטה דבזה שייך לומר דחל הפסול בתחילת השחיטה. וכיון דהקרבן נפסל גם מלקי לקי על זה. וכן בפרת חטאת וכל הני דמייתי הגמרא שם הכל הוא על דרך זה. אבל לענין או"ב דליכא בזה רק חיובא ואיסור על השחיטה בזה כ"ע מודו דחיוב התורה ללקות על השחיטה הוא רק בשגמר כל השחיטה. ולא קשה על זה מב"ק (דף ע"ב) לענין טביחה בדו"ה דקאמר כי קמחייב אההוא פורתא מחייב. די"ל דשם אין הכונה משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. דגם למ"ד אינה אלא לבסוף יש לומר דחייב בדו"ה אהך פורתא. ומשום דשנה בחטא וכמו דמחייב במכירה. ואולם בכל זה דוחק לחלק בזה. וא"כ ראי' מזה דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי כאילו עשה אחר

סימן לא בדין טורח נבלה. ובדין המציל מהארי דהוי שלו. אם איירי גם בארי שיש לו בעלים

א) היש"ש בב"ק (פ"ב אות ט') כתב דהא דאמרינן בב"ק (דף ט"ז) ארי ברה"ר טרף ואכל חייב דטרפה לאו אורחי'. ולפמ"ש הרא"ש (בפ"ב סימן ג') דהא דכלבא דאכל אמרי רברבי משונה ולא מגבינן בבבל. היינו הפחת שפיחתו מיתה. אבל דמי הנבלה משלם אם אכל ברשות הניזק דזה אורחי' לאכול נבלות גדולות. ועפ"ז כתב היש"ש דגם בהך דארי דטרף דחייב ברה"ר היינו על פחת המיתה לחוד אבל האכילה שאחר הטריפה ג"כ פטור ברה"ר דאין שינוי באכילה דארי דרכו לאכול נבלות יעו"ש. ולענ"ד תמוהין דבריו דהרי מבואר (דף י"א) דעל בעל הבור להעלות שורו מבור. ודין זה הוא בכל המזיקין ולא בבור בלבד. וכמתבאר מלשון הרמב"ם (בפ"ז מנז"מ) שכתב דין זה במזיק דשור דעל המזיק לטרוח בנבלה עד שממציא אותה לניזק. ופשוט דאם לא יכול להמציא אותה לניזק דצריך לשלם בעד כל הנבלה ואין זה דין דלכתחילה. ואם כן הרי בארי דטרף ואכל דלא המציא המזיק הנבלה לניזק ודאי חייב בעד כל השור. ובפרט בארי דאי אפשר לו לניזק להוציא טרפו מיד הארי הרי ודאי דחייב המזיק. ולא דמי כלל למש"כ הרא"ש. דשם בכלבא דאכל אימרי שפיר כתב הרא"ש דהא דלא מגבינן בבבל היינו על פחת המיתה לחוד. אבל על האכילה חייב משום שן. דודאי דיש בזה דין שן ג"כ לענין חיוב וא"א לפטור בבבל. אבל להיפוך לענין לפטור ברה"ר מה"ט זה אי אפשר כלל. דכל זמן דלא המציא הנבלה לניזק חייב על כל השור מדין קרן: **(התחלת מלאכה. ומשום דשני אמות לא מיקרי כלל עוסק במלאכה והמלאכה מתחלת וגומרת בסוף הד"א. אבל בזורק דא"א לאהדורי ובודאי דילך הד"א וע"כ מיקרי התחלת מלאכה בזריקתו. ואף שלא נגמרה מ"מ גם בהמשך זמן החיוב מיתה פוטר. והרמב"ם מפרש כפירוש השני וע"כ רק לענין ד' אמות מחלקין בין מעביר לזורק דכל זמן שלא כלה הד"א אין כאן התחלת פטור. וע"כ ה"נ כיון דבסוף השחיטה קלבד"מ פטור על תחילת שחיטה ג"כ: מלאכה. אבל במוציא מרה"י לרה"ר הרי זה ודאי. דההוצאה מרה"י לרה"ר מיקרי התחלת מלאכה ואף דלא נגמרה כל זמן דליכא הנחה. אבל גם בכל משך זמן המלאכה פוטר. וע"כ במוציא מרה"י דמי מעביר לזורק. ושפיר ניחא דלא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דנסכא. דאף דאגד כלי שמי' אגד מ"מ מיקרי התחלת מלאכה ושייך בזה דעקירה צוה"נ: