אמרי משה קעה

משלם גם בשנזדמן עוד לאו כמו הכא באוכל תרומה בזדון נימא ג"כ שישלם ולא ילקה. ואולם לכאורה לא קשה מידי לפמ"ש המל"מ דהרמב"ם ע"כ איירי בתחב לו חבירו בבית הבליעה דאל"כ נתחייב בממון בעד התרומה מקודם משעת הגבהה או מדלעסי' עיין שם. וכיון דאיירי שתחב לו חברו אם כן אין החיוב ממון על התרומה מדין גזלן רק החיוב על הנאת מעיו. ותשלומין אלו דמה שנהנה לא גלי קרא דמשלם במקום שיש מלקות

ואך עדיין יקשה לפי מה דמשני שם בכתובות (דף ל"א) בהא דפריך אי דמצי לאהדורי נהדרי' ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק. ופי' התוס' שם בשם הריצב"א דאף באוכלין דלא מאוסי והי' יכול לאהדורי חשיב באין כאחת אף שאין כאחת ממש ע"ש. ולפ"ז הרי שפיר משכחת באוכל תרומה בזדון באופן ששייך לפטור משום קלבד"מ על האכילה. וכה"ג שתחב לו חברו במקום שאפשר לאהדורי ע"י הדחק דבכה"ג באוכל חלבו של חבירו פטור. אבל באכילת תרומה בזדון בכה"ג יתחייב. דכיון דנעשה גזלן ע"י בליעתו ובגזלה הרי גלי קרא דממונא משלם ולא לקי. ואם כן גם באוכל תרומה בזדון דיש גם לאו אחרינא דתרומה נימא שישלם ולא ילקה. וכמו בחובל ביוה"כ דאע"ג דאיכא לאו אחרינא משלם ולא לקי. ודברי הרמב"ם (דפ"ו דתרומות) הנ"ל הוא מפורש בירושלמי ויקשה על הריצב"א הנ"ל, והי' נראה ראי' מזה להקצות דגונב מהגנב פטור מקרן גם כן. וע"כ כיון דע"כ איירי שתוחב לו חבירו ונעשה גנב וע"כ השני שאכלו לא נעשה גנב בבליעתו. והא דפריך שם אי דמצי לאהדורי נהדרי' היינו מטעם מזיק וכפירש"י הנ"ל. אבל לא מטעם גנב ומשום דגונב מהגנב פטור מקרן. ועל חיוב ממון מטעם מזיק לא מצינו דגלי קרא דממונא משלם. ולכן שפיר דאוכל תרומה בזדון פטור. ועיין במה שנדפס בשמי ביגד"ת ויודפס בסוף הספר אי"ה]

לא) ודע דבעיקר קושית השעה"מ הנ"ל (באות ב') על תלמידי הרשב"א מהך דפריך מכי מטא לאויר חצרו קניא מתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. שהוכיח מזה דאף דהח"מ וממון הם על ידי מעשה אחת בכ"ז כיון דאינם כאחת אינו פוטר. לענ"ד לא קשה מידי דהכא לא מיקרי כלל ע"י מעשה אחת. דהחיוב ממון לא בא כלל משום מעשה הזריקה דהקנין נעשה ע"י חצרו ואף אי לא זרק הוא רק אחר הי' קונה. והעיקר המכירה הוא במה שמכוין להקנות אז בעת שבא לאויר החצר. ולכן אין הזריקה המעשה המחייבתו ממון. ובזה יש מקום ליישב מה שהקשו על הרמב"ם (פ"ג מגנבה) דכתב ואם נעשה מלאכה בשבת בעת המכירה פטור כגון שלא הקנה עד שתנוח בחצר הלוקח. והקשו' דכיון דפסק עקירה צורך הנחה אם כן ל"צ לאוקמא דוקא בכה"ג דהא גם הכא שייך עקירה צוה"נ וכמ"ש התוס' שם. וי"ל עפמ"ש רש"י ד"ה לא מצי לאהדורי דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראין. ועיין בשיטה ומהר"ם שי"ף שהקשו דשיראין מאי עבידתי' והו"ל דסופו לנוח. ונראה דרש"י ס"ל דזה הוא החילוק בין מעביר לזורק. דבזורק דלא מצי לאהדורי וא"כ הממון והמיתה הכל מתחייב על ידי מעשה אחד דהרי אח"כ אינו עושה כלום ואנוס הוא, וגם חיוב המיתה מתחיל בהזריקה משום שעקירה צוה"נ. וזה כוונת רש"י דסופו לקרוע שיראין. והיינו דגם חיוב הממון הוא על ידי הזריקה והכל ע"י מעשה אחד. אבל במעביר אף שהתחיל במלאכה אבל הממון הוא ע"י מעשה אחרת שהי' אפשר לו להעביר בלא שיקרע השיראין. ועפ"ז ניחא קושית התוס' דהכא בזרוק גנבותיך ל"ש עקירה צוה"נ משום דלא הוי על ידי מעשה אחת. דהממון לא מתחייב משום הזריקה רק משום קנין חצרו. וגם דאפשר לאהדורי לענין חיוב הממון. דהא אם לא יכיון ויתרצה להקנות לו גם אחר שכבר זרק לא יקנה. וע"כ דמי הך זריקה בגנבה למעביר ולא לזורק. דנהי דעל המיתה א"א לאהדורי. אבל על חיוב הממון אפשר לאהדורי. ובזורק חץ גם חיוב הממון אי אפשר לאהדורי והוי כאילו כבר נעשה הכל בהזריקה וכמ"ש הנמ"י הנ"ל (באות י"א). והרמב"ם דפסק דמעביר חייב וע"כ הוצרך להביא האוקימתא דלא תקנה גנבותיך עד שתנוח דל"ש בזה עקירה צורך הנחה

לב) והנה ק"ל בהמסכך על גבי תבואתו של חבירו דתנן (בפ"ז דכלאים) דקידש וחייב באחריותו. והרי במסכך נראה דחייב מלקות משום מקיים או זורע כלאים. ואם כן אין לוקה ומשלם למ"ד דגם חייבי מלקות שוגגין פוטר. ואף שחיוב הממון הוא אחר כך כשהוסיף מאתים. אבל הרי הכל על ידי מעשה אחת נתחייב. וכבר נתבאר (באות ד') דהיכא דחיוב המיתה הוא מיד בשעת מעשה אף שהממון בא אחר כך כיון שהכל ע"י מעשה אחת פטור. וה"נ החיוב מלקות הוא מיד בהמעשה שמסכך וע"י הך מעשה נתחייב גם בממון. והנה לפמש"ל (באות י"ז) דהיכא דהחיוב מיתה אינו בהך מעשה לחוד אף שהוא קודם להממון והכל על ידי מעשה אחת אינו פוטר. דמה"ט הקשו התוס' (דף ע') בהך דאמרינן כמאן כר"ע דקלוטה כמי שהונחה דמיא דג"כ אינו כאחת ע"ש. ולפי זה אפ"ל דגם כאן במסכך אין החיוב בזורע כלאים וכן במסכך רק בהתחיל לקלוט ובמסכך כשמתחיל להוסיף. וע"כ כשאין באין כאחת דהרי חיוב הממון הוא אח"כ כשהוסיף מאתים לא שייך קלבד"מ. ואך לפי מה דמשמע בחינוך דבעינן רק שיהי' ראוי לקלוט אף שאח"כ לא נקלט מאיזה סיבה חייב. וא"כ בהמסכך נתחייב תיכף במלקות ויפטור הממון. ואולי משום דכל שאינו מתיאש וחושב לגדור לא מיתסר על כן לא מיקרי מעשה אחת *): **(הג"ה הנה הרמב"ם (בפ"ג מגנבה) כתב דהי' מגרר ויוצא פטור. ובקצות הקשה מהא דפריך בשבת (דף צ"א) למ"ד אגד כלי שמי' אגד דא"כ קדים הגנבה ומשני בנסכא. ולמה לא הביא הרמב"ם דאיירי בנסכא. והנלע"ד דהרי קשה לכאורה דמאי פריך בשבת הרי י"ל דאף דהגנבה קדים מ"מ נימא דעקירה צוה"נ. ועכצ"ל דקושית הגמרא קאי לר"י דל"ל עקירה צורך הנחה. אבל הרמב"ם דפסק דעקירה צוה"נ ל"צ לאוקמא בנסכא. ואולם עדיין קשה דהרי הרמב"ם פסק דדוקא בזורק אמרינן דצוה"נ אבל לא במעביר. וא"כ הכא במגרר דאפשר לאהדורי לא אמרינן דעקירה צורך הנחה. ומצאתי אח"ז בשעה"מ שהרגיש בזה. והנלענ"ד, דהנה יש לפרש החילוק בין זורק למעביר בשני אופנים. או דבזורק כיון דאי אפשר לאהדורי מיקרי תיכף בזריקתו שכבר נגמר החיוב מיתה וכמ"ש הנמ"י הנ"ל (באות י"א). דמה"ט גם כשמת קודם שריפת הגדיש חייבין היורשים למ"ד דאשו משום חציו. ועל כן פוטר בזורק. אבל במעביר דאפשר לאהדורי אף שהתחיל במלאכה מ"מ אינו פוטר דבהמשך המלאכה אינו פוטר. ועוד יש לפרש דבמעביר ד"א כל זמן שלא נגמר הד"א אין כאן גם)**