אמרי משה קעג

מחייבו משום שתי רשעיות. אבל לא כשמתחייב על מעשה שורו. וכן בבור ואש שכבר נתחייב ונעשה בעלים עליהם להתחייב בנזקין. גם כשבשעת הנזק קלבד"מ אינו פוטר. ואולם אפ"ל דקלבד"מ מסלק מעליו החיוב שמירה שמוטל עליו ברגע שהזיק השור או האש והבור שג"כ נתחייב בשמירתן. ועל זה החיוב שמירה שייך הפטור דקלבד"מ

אבל תמוה לי במה דאמרינן בב"ק (דף קי"ב) דהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת שפטור למ"ד דלא רמי חיוב אונסים בשואל עד שעה שתיאנס ולא משעת שאלה. וק"ל טובא מה שייך קלבד"מ לפוטרו כיון דגם במתה מאליה חייב. ואין אנו מחייבים אותו על מעשיו במה שטבח דהרי לא גרע מה שטבח הוא מאילו מתה מאליה. ובמתה מאליה והי' עליו אז חיוב מיתה הי' נראה דל"ש קלבד"מ. דלא על מעשיו אנו מחייבים לו עתה ורק דאז בשעת אונסין הוא זמן הפרעון שנתחייב על השאלה שמקודם. ואיך שייך על זה קלבד"מ

כה) והנראה בזה דהמחלוקת אי משעת שאלה נתחייב או משעת אונסין. היינו דמ"ד דמשעת אונסין ס"ל דהא דחייב באונסין היינו משום דבכל רגע שהוא שואל חל עליו מחדש חיובי שואל. ואם יצוייר שבשעת אונסין לא יהי' עליו חיובי שואל יהי' פטור. ועל כן גם כשקלבד"מ בשעה שנאנס פטור. ומשום דכיון דאנו צריכין לחייבו עתה באונסין משום דברגע זו חל עליו חיוב שואל מחדש. ועל זה שייך הפטור דקלבד"מ לסלק שלא יחול עליו חיובי שואל ברגע זו. וע"כ גם כשמתה מאלי' בשעה שקלבד"מ פטור דאין חל עליו שום חיוב אז. אבל למ"ד משעת שחלה נתחייב היינו דתיכף נתחייב להשיבה לבעלים ולא נעשה עליו חיוב בכל רגע. וע"כ ל"ש קלבד"מ דשעת האונסין הוא רק כזמן פרעון בחוב. ופשיטא דל"ש קלבד"מ לפטור בזמן הפרעון כשהחיוב כבר חל עליו מקודם. ועפ"ז יובן הא דאמרינן דלמ"ד משעת אונסין נתחייב כשמת אין היורשים חייבים אף שהניח אביהם אחריות נכסים. וקשה דמ"ש מכתובה דחייבים היורשים אף דג"כ החיוב הוא לאחר מיתה דקרינן לכשתנשאי לאחר. וא"כ גם בשואל אף דמשעת אונסין נתחייב. אבל הרי הי' עליו שיעבוד הגוף שיתחייב לכשיאנס. והתוס' בכתובות (דף נ"ד) מדמה כתובה לשואל. ואם כן אמאי בשואל כשנאנס אינו גובה מהיורשים. ולפמ"ש ניחא. דכיון דס"ל דמשעת אונסין היינו שהחיוב שיש עליו ברגע זו של שעת האונס הוא המחייבתו. וע"כ היורשים פטורים דהם אינם שואלים וכפרש"י. והחיוב הגוף שהי' עליו לכשיאנס היינו אם יהי' שואל בשעת האונס. אבל בכתובה אין המיתה מחייב הכתובה אלא דהוי רק כתנאי או כזמן פרעון. וע"כ חייבין היורשים דמשעת נשואין נתחייב]. והנה מהך דפטור בשואל כשטבח בשבת מוכח דקלבד"מ דפוטר לא רק היכא דצריכין לחייבו על מעשיו. אלא אף בדבר שנתחייב ממילא גם בלא מעשיו אם אז מחויב מיתה פוטר. דהא בשואל לא על מעשה שטבח מחייבינן אותו דהא לא גרע ממתה מאליה ובכ"ז פוטר קלבד"מ. וכן מתבאר מהך דאמרינן (דף ע') באומר לו עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבותיך דפריך וכיון דכי תבע לי' קמן בדינא ל"א זיל שלים דמתחייב בנפשו לאו מכירה היא. דשם גם כן אין חיוב הממון (דהיינו מה שמחויב ליתן הגנבה) משום המעשה שעוקץ התאנה רק משום שמקבל התאנה. וגם בלא מעשה אם נתן הכסף בחצרו קונה החפץ. ואם כן אין המעשה שעוקץ התאנה מחייבו. ובכ"ז שייך קלבד"מ לפוטרו מההתחייבות ליתן החפץ בעד התאנה. [האומנם כי ק"ל מדוע לא יקנה ברגע שאחר לקיטת התאנה דהרי מחויב להחזיר התאנה. דעל זה ל"מ קלבד"מ לקנות החפץ בעין. ועיין בגליון רע"א שם. ואם כן ברגע שאחר הלקיטה שיש בידו תאנתו של חברו יקנה ואז לא הוי קלבד"מ. ונהי דאז שוב לא הוי מכירה באיסור שבת ומחויב גם דו"ה משום המכירה. אבל לשון הגמרא ק"ק דמשמע דבאמת לא הוי מכירה כלל ואמאי לא יקנה ברגע שאח"כ. ואולי משום דהוא מכוין להקנותה רק ברגע של הלקיטה וע"כ אין קונה אח"כ. וכל התכ"ד של קלבד"מ פוטר. עיין בתוס' כתובות (דף ל' ע"ב) [ד"ה ל"צ בפי' הריצב"א]. ואולם לענין חיוב בור ואש אם קלבד"מ אז בעת הנפילה לבור נראה דל"ש לפוטרו. דכיון דנתחייב מכבר ונעשה בעל הבור שוב חייב על הנפילה גם אם יהי' אנוס ואין יכול לשמור. וע"כ ל"ש הפטור משום קלבד"מ. ול"ד להא דפטור בשואל כשטבח בשבת. דהתם משום דבכל רגע מתחדש עליו חיוב שאילה ובשעת קלבד"מ א"א לחול עליו חיוב מחדש. אבל בבור ואש שכבר נתחדש ונעשה בעלים על הבור והאש שוב מוטל עליו חיוב תשלומין בכל דבר שיוזק עי"ז. ולא צריך כאן שיחול עליו חיוב שמירה בכל רגע דבל"ז נתחייב על מעשה הקודם. ורק אם שמר פטרתו התורה. אבל אין כונת התורה להטיל עליו חיוב שמירה שנימא דקלבד"מ פוטרו מחיוב השמירה אז. ורק דמוטל עליו חיוב תשלומין על מעשיו הקודמים וע"כ לא שייך קלבד"מ

כו) והלום ראיתי דברים תמוהין בספר תרומת הכרי שתמה על הרשב"א הנ"ל. שהקשה דבמדליק הגדיש הרי קדים חיוב הממון לחיוב מיתה דעבד. וכשהצית בגופו של עבד קדים ח"מ להממון וכנ"ל. ועל זה תמה דאמאי לא נימא דשרפת הגדיש צורך שרפת העבד הוא. כדאמרינן בגונב כיס בשבת דהגבהה צורך הוצאה הוא. ואע"ג דאפשר להוציא על ידי גרירה. כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת ומ"מ משעת הגבהה מתחיל האיסור ועד שעת הנחה מושך החיוב. וה"נ משהצית הגדיש התחיל הח"מ מחמת העבד. עיין שם שהאריך ולענ"ד תמוה דעקירה צורך הנחה לא שייך רק שם בשבת דצריך העקירה לחיוב דמלאכת שבת והעקירה הוא הלך מעצם המלאכה. והיינו דאמרינן דמשעת העקירה כבר התחיל במלאכה המחייבו מיתה. וע"כ פוטר מממון דגם התחלת החיוב מיתה גם כן פוטר. וכל משך זמן המלאכה שייך קלבד"מ. אבל בהצתת הגדיש אין זה צורך לחיוב מיתה דעבד דיכול להרגו באופן אחר לגמרי. וע"כ אף דהשתא נהרג ע"י הך מעש' דהצתת הגדיש. אבל לא מיקרי ההדלקה חלק וצורך חיוב המיתה. דהרי בכל אופן שיעשה הרציחה חייב ויכול לעשות באופן אחר לגמרי, וזה דמי ממש למה דאמרינן בכתובות (דף ל') דבגונב חלבו של חברו ואכלו לא אמרינן דהגבהה צורך אכילה ומשום דאי בעי גחין ואכיל ועיי"ש בתוס' ד"ה דאי שכתבו דאע"ג דהשתא בהך אכילה אינו עושה כן והוי הגבהה זו צורך אכילה. מ"מ כיון דיכול להתחייב בלא הגבהה לאו צורך אכילה ע"ש. והרי כתבו התוס' מקודם גבי גונב כיס דאפשר בלא הגבהה ע"י גרירה כנ"ל. ובכ"ז מיקרי צורך הוצאה דכך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת. ואם כן מ"ט לא אמרינן כן לענין אכילת חלבו. וע"כ פשוט הנפ"מ דשם ההגבהה היא התחלת המלאכה דהוצאה דבלא עקירה לא מתחייב. ולכן אף דאפשר לעשות עקירה באופן אחר בלא הגבהה דהיינו על ידי גרירה. אבל עכ"פ השתא דעביד העקירה על ידי הגבהה הרי התחיל בחיוב המיתה בהגבהתו דע"י זו יתחייב והוי התחלת