אמרי משה קע

כלל היכא דלא מדליק רק שבולת הראשון. דבכה"ג לא קשה כלל שיתחייב תשלומין על מה שדולק אח"כ כיון דהוי על ידי מעשה אחד. וכשיטת תלמידי הרשב"א הנ"ל. ורק משום דמתניתין דהמדליק בשבת איירי בכל גווני גם כשהולך בעצמו ודולק את כל הגדיש דגם כן פטור. ובאופן זה הקשה הירושלמי דעל שבולת ראשון חייב מיתה ועל מה שמוסיף ודולק עוד אחר כך יתחייב ממון דשוב ליכא חיוב מיתה עוד הפעם. ועל זה משני שפיר דעל כל שבולת יש התראת מיתה. והיינו דנהי דאי אפשר לחייבו מיתה עוד כיון שכבר נתחייב. אבל עכ"פ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דפטור

יד) ולפי זה אדרבה מהירושלמי הנ"ל מוכרח כתלמידי הרשב"א, דלהרשב"א דס"ל דגם אם בתחילת הדלקתו קלבד"מ מתחייב אחר כך משום ממונו. יקשה מהך דמדליק הגדיש בשבת דפטור. דאיירי בכל האופנים אף כשמדליק רק שבולת אחת והאש הולך מעצמו ודולק. דבכה"ג ל"ש תירוץ הירושלמי דחייב על כל שבולת וכמו שנתבאר. וא"כ יתחייב אח"כ אם יכול להציל באופן שלא יהי' חילול שבת משום ממונו. וכמו שהקשה הרשב"א לר"ל דהצית בגופו של עבד שיתחייב על הגדיש ואוקי דנשרף בשוה עם העבד. וע"כ צריך לדחוק להרשב"א דהמדליק הגדיש בשבת דפטור איירי דוקא באינו יכול להציל אחר כך דאז הוא אנוס. או דאיירי רק בגווני דהירושלמי שהולך ודולק כל הגדיש. אבל לתלמידי הרשב"א ניחא יותר. דבכל גווני פטור אף בשיכול להציל כיון דבתחילת הדלקתו קלבד"מ אי אפשר לחייבו משום ממונו. וכנ"ל

טו) ועפמ"ש יתפרש היטב הירושלמי בב"ק פ"ב על הך משנה דכלב שנטל חררה ר"ל אומר במצית האור על כל שבולת ושבולת ורי"א נעשה כזורק חץ ממקום למקום. מתניתא מסייע לי' לר"י (כן הגיהו כולם כדמוכח ממרוצת הדברים) עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור אם אומר את שאינו כזורק חץ ממקום למקום על שבולת הראשונה חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין א"ר יוסי ואת שמע מיניה שורו שהדליק הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור. אם את. אומר שאינו כזורק חץ ממקום למקום יעשה כמו שחלו עליו תשלומין מכאן ואילך ויתחייב בתשלומין. ורבים מתקשים בהבנת הירושלמי. ולדברנו בפי' הרשב"א כנ"ל (אות ו') מבואר כל הדברים בהירושלמי. והיינו דס"ל כס"ד בגמרא דילן דלר"י דמשום חציו ל"ל משום ממונו. וע"כ לר"י ניחא הך דעבד כפות דקלבד"מ דבין שהדליק הגדיש קודם ובין העבד קודם פטור על הגדיש. משום דנתחייב מיתה על התחלת דליקתו משום רודף וכמש"כ הרשב"א. וע"כ אי אפשר לחייבו על מה שדולק אח"כ אף שיוכל לכבות. דלר"י לא ס"ל משום ממונא ואין מחויב רק על מעשה הדלקתו משום חציו. וכיון דאז קלבד"מ תו אי אפשר לחייבו אחר כך. אבל לר"ל דס"ל משום ממונו וא"כ נהי דעל שבולת הראשונה חייב מיתה. אבל יתחייב על מה שדולק אח"כ משום דמחויב לשמור אף במקום שאנוס בהדלקתו. וכמו בכלו לי' חציו דחייב למ"ד משום ממונו אף דאנוס בהדלקתו. וכעין זה הוא הקושי' ממדליק בשבת דפטור בכל גווני אף כשהדליק רק שבולת אחת ודולק אח"כ מאליו דאז ליכא חיוב מיתה. וקשה לר"ל דיתחייב אחר כך משום ממונו. [והירושלמי דכתובות הנ"ל מקשה להיפוך דבאופן שדולק ושורף כל הגדיש דג"כ פטור ואמאי לא יתחייב על שבולת השני גם לר"י משום חציו דאז ליכא חיוב מיתה דכבר נתחייב מיתה. ועל זה משני דעל כל שבולת יש התראת מיתה וכמש"ל דהוי כח"מ שוגגין

] טז) ובנידון שאלתנו הרי נתבאר דדעת תלמידי הרשב"א דבזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין בין שנקרע קודם הריגת האדם בין אח"כ פטור משום קלבד"מ. ואע"ג דכאן לא שייך הטעם דאמרינן בזורק חץ בשבת דעקירה צורך הנחה. בכ"ז פטור מטעם דהוי רודף תיכף בזריקת החץ. וכיון דנתחייב מיתה על הזריקה לחוד בין אם יהרג האדם או לא. וע"כ אי אפשר לחייבו על מעשה זו אף אם נקרע השיראין אח"כ ואף למ"ד משום ממונו דחייב בכלו לו חציו משום ממונו. אבל קלבד"מ מסלק המעשה לגמרי ועדיף מכלו לו חציו. וכמש"נ בסימן הקודם הטעם דחייב בכלו לו חציו אף שאנוס ומשום דאונס אין מסלק המעשה לגמרי והוי רק כברשות. אבל קלבד"מ ס"ל דמסלק המעשה לגמרי וע"כ אי אפשר לחייב גם משום ממונו. ואף להרשב"א דס"ל דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי וכמו שהקשה לר"ל דהצית בגופו של עבד יתחייב על הגדיש שדולק אחר כך. וכמש"נ (באות ו') אבל זה רק אם יכול להציל ולכבות אח"כ חייב משום ממונו. וכדאמרינן בכלו לו חציו שהו"ל לגודרה ולא גדרה. אבל הכא בחץ שא"א להציל אתר הזריקה ואנוס הוא אז. וע"כ גם להרשב"א פטור דא"א לחייבו משום ממינו בחץ ועל הזריקה קלבד"מ

יז) ואם זרק החץ באופן דלא הוי רודף כגון בשיכולין להציל באחד מאבריו. אזי נראה דלכ"ע חייב אם נקרע השיראין טרם שנהרג האדם. דאף דנתחייב מיתה על מעשה הזריקה כשאח"כ נהרג האדם. אבל כיון דחיוב הממון בא קודם שנתחייב מיתה אף שהכל על ידי מעשה אחת אין פוטר. וכדהוכחנו מהא דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה. וכן מהך דפריך (בדף ע') מכי מטא לאויר חצרו קניא ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח. ואם נהרג האדם קודם השיראין תליא זה ברבוותא. דכבר הבאנו (באות ח') מהש"מ שכתב בהך דאמרינן שם כמאן כר"ע דקלוטה כמי שהונחה והקשו התוס' דאכתי חיוב שבת קודם. ועל זה תירץ הש"מ דדוקא לרבנן פריך דחיוב הממון קודם ובזה לא שייך קלבד"מ כיון שכבר נתחייב ממון. אבל לר"ע ניחא. דאף שהחיוב מיתה קודם פוטר וכמו שבארנו שם דהיינו על ידי מעשה אחת. וחשבינן מהזריקה עד דמטי למעלה מהמחיצות כמעשה אריכתא שמחויב על זה מיתה וע"כ פוטר הממון. וה"נ בזרק חץ להרוג אדם כיון שנהרג האדם קודם שנקרע השיראין פוטר. אבל להתוס' שהקשו ולא ניחא להו בתירוץ הנ"ל ע"כ דס"ל דגם כשהחיוב מיתה קודם אין פוטר. וה"נ בחץ אין פוטר אף כשנהרג האדם מקודם. ואולם באופן דהוי רודף בזריקת החץ "ל דגם התוס' הנ"ל מודים דפטור אף כשהחיוב ממון בא אח"כ. ומשום דכיון דעל מעשה הזריקה לחוד מתחייב משום רודף בין שיהרג האדם או לא וע"כ אי אפשר לחייב ממון על מעשה זו. אבל בהך דקלוטה לר"ע דזריקת הגנבה לחוד אין מחייבו מיתה ורק אם יבוא למעלה מהמחיצות. אבל אם לא יבוא להמחיצות ליכא חיוב מיתה משום שבת. ונמצא דהזריקה הוי רק מעשה העבירה אבל העבירה וח"מ בפועל הוא רק אח"כ שבא למעלה מהמחיצות. וע"כ לא נוכל לסלק מעשה הזריקה שלא יתחייב על זה ממון. כיון דאין הזריקה לחוד מחייב מיתה. ואף שהוי על ידי מעשה אחת אין פוטר וכמש"ל. ולפ"ז גם התוס' הנ"ל לא פליגי על שיטת תלמידי