אמרי משה קסט

בהדלקתו. ודומה לרודף שכתב הרשב"א דמסלקינן הך מעשה לענין חיוב ממון. וה"נ שנתחייב מיתה תיכף בהדלקתו הי' לנו לסלק חיוב הממון. וגם בל"ז קשה הירושלמי לפמ"ש הנמ"י בסוגיא דאשו משום חציו על הקושיא דאיך אנו מדליקים בע"ש למ"ד משום חציו. ותירץ דכל מה שהולך ודולק אח"כ חשבינן כאילו עשה הכל ברגע שהדליק. ומה"ט אם מת קודם הדלקת כל הגדיש גם כן רמי חיובא על נכסיו. דעיקר החיוב על תחילת הדליקה דמה שדולק אח"כ אנוס הוא דא"א לאהדורי ע"ש. ואם כן מה הקשה הירושלמי דלחייב על שבולת השני דהרי אז אנוס הוא כמש"כ הנמ"י. ורק על התחלת הדליקה מחייבים אותו ועל זה הרי מחויב מיתה: יב) והנה לפמש"ל י"ל דקושית הירושלמי היא לפי מה דמסקינן דכ"ע ס"ל דאשו משום ממונו ג"כ ולכן הקשה דלתחייב על שבולת השני משום ממונו היינו אם יכול להציל. דנהי דעל התחלת דליקה הוי קלבד"מ. אבל בכ"ז לא מסלקינן המעשה לגמרי וכשיכול להציל יתחייב על שבולת השני משום ממונו. והא דכתב הנמ"י דמה שדולק אחר כך אנוס הוא. היינו למ"ד משום חציו לחוד או גם למ"ד משום ממונו אם אינו יכול לכבות. וע"כ דאז מחייבים אותו על תחילת הדליקה. אבל כשיכול לכבות מתחייב גם אחר כך משום ממונו. אולם כל זה ניחא להרשב"א. אבל לתלמידי הרשב"א דס"ל דאם קלבד"מ על תחילת הדלקתו שוב לא מתחייב גם על מה שדולק אחר כך משום ממונו וכנ"ל (באות ז'). קשה טובא מהירושלמי הנ"ל דאיך יתחייב על שבולת השני. כיון דנתחייב מיתה על שבולת הראשון שהדליק ומסלקינן המעשה לגמרי ממנו. ואיך אפשר לחייבו על מה שדולק אחר כך

ג) והנראה לענ"ד ליישב קושית השער המלך באופן דאדרבה יהי' סיוע מזה לשיטתם. דהרי יש להקשות לפי מה שהבינו בהירושלמי דאיירי שהדליק רק שבולת אחת ואח"כ הולך האש מעצמו ודולק. אם כן מאי משני דעל כל שבולת יש בה התראת מיתה. ותמוה דכיון דהוא אינו עושה כלום אח"כ והאש הולך מעצמו איך חייב מיתה על כל שבולת הא אין כאן רק חילול שבת אחת בהדלקת שבולת הראשון. ואין נפ"מ אם דולק הרבה שבולת ע"י הדלקתו הראשונה. או אינו דולק רק שבולת שהדליק. ואף רבוי בשיעורא נראה דלא שייך בהבערה דאין להבערה שיעור *). וא"כ איך תירץ דחייב על כל שבולת. כיון דאין כאן רק חילול אחת. ועכצ"ל דקושית הירושלמי לא הי' **(שוגגין גם כן פוטר היינו ממון אבל ממלקות אין פוטר בשוגג כמבואר בחולין (דף פ"א). ודברי הרש"א תמוהים ע"ש]. ותירצו התוס' דבשוגג ל"מ ביטלו. ובגליון רע"א הקשה דאפשר דקטלה במזיד ולא התרו דהוי בטלו ע"ש. והי' נראה לענד"ל דברוצח גם בלא התראה פוטר משום דין רודף דרודף מיקרי כחייבי מיתות מזידים וכמש"כ הקצות בסימן כ"ח. ולא נוכל לאוקמי שיכולה להציל באחד מאבריו עפמש"ל דגם ביכול להציל מאחד מאבריו כשהממון ג"כ מתחייב להנרדף פוטר. ומשום דהנרדף עצמו יוכל להורגו גם בכה"ג. ואם כן ה"נ באונס שמתחייב מלקות ג"כ משום שגירשה והמיתה דקטלה הוא גם כן בעדה. מיקרי הכל לאחד ופוטר גם ביכול להציל באחד מאבריו. ובשכבר הימים אמרתי חדוש זה לאדמו"ר ואמר כי רודף אין פוטר רק מממון אבל לא ממלקות. והנה יש להביא סמוכין לזה מסנהדרין (דף ע"ב) והיינו דהרי הך קושיא שהקשה שם בסנהדרין אהך דאלו נערות שיש להם קנס דהא הוי רודף. יש להקשות גם כן על הך משנה דאלו הן הלוקין דלפטור ממלקות משום דהוי רודף. וזה לא יתורץ במה דמשני שם משעת העראה דפגמה איפטר מקטלא ממונא לא משלם עד גמ"ב. דהא למ"ד העראה זו נשיקה לוקה גם כן על נשיקה. וע"כ מוכח דרודף אין פוטר ממלקות

והאומנם כי יש לדחות דהך דאלו הן הלוקין איירי בגמר ביאה ובאמת לא ילקה על העראה באונס בח"ל רק בגמ"ב דכבר איפגמא ולא הוי רודף. ואולם כזה יקשה גם על הגמ' דכתובות דמקשי מואלו הן הלוקין על הך דאלו נערות שיש להם קנס וקיי"ל דאין לוקה ומשלם. ומתרץ עולא כאן באחותו נערה כאן בבוגרת וס"ל דממונא משלם ולא לקי והו"ל לאוקמי הכל באחותו נערה והא דלוקין היינו בגמר ביאה. וכבר הקשה כן הדו"ח ונשאר בצע"ג. ומכבר אמרתי ליישב עפ"מ דאמרינן בכתובות (דף נ"ב) באשת ישראל שנאנסה אף שסופה ברצון שריא דיצר אלבשה. ומבואר מגדולי האחרונים דגם לגבי איש שייך הך דיצר אלבשה. עיין פנ"י שהקשה מהא דר"א מחייב על כל כח. ובאמת כי קושיא זו בנקל יש ליישב דכל דתחילת הביאה הוי ברצון ובאיסור חייב גם על הגמר ול"ש הך דיצרו תוקפו דהוא עצמו הביא לזה ברצון]. ובהפלאה הקשה בהך דגזרינן בח"ל גזרה העראה אטו גמ"ב. ומבואר דס"ל דגם באיש שייך כן. וכ"כ להדיא בת' רע"א דכ"ש באיש אמרינן יצרו תוקפו. ולפ"ז מיושב קושית הדו"ח הנ"ל דכיון דלעולא הדין דממונא משלם ולא לקי א"כ על העראה הוי כאונס כשאנו דנין לענין חיוב מלקות דהממון פוטר המלקות. וכיון דהוי כאנוס על העראה שוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייבו דאמרינן יצרו אלבשי', ועפ"ז נתעורר גם כן הראי' מסנהדרין דרודף אין פוטר ממלקות. דאל"כ הו"ל להקשות גם על הך דאלו הן הלוקין דהו"ל רודף בתחילת ביאה ושוב גם על הגמ"ב אי אפשר לחייב מלקת ומשום דיצר אלבשי'. דהרי על תחילת ביאה הוי כאונס ומשום דהי' רודף. ואולם זה תליא ג"כ אם קלבד"מ מסלק המעשה לגמרי. או דרק על שעה זו אי אפשר לחייבו. דאם לא מסלק המעשה לגמרי חשבינן התחלת הביאה כפושע ונוכל לחייב על גמר ביאה מלקות ולא שייך יצר אלבשי'

**(הג"ה [ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה המנ"ח בהא דתירץ המהרי"ט דבשוחט בשבת ל"ש אי עביד לא מהני. ומשום דלא יתוקן האיסור. והקשה המנ"ח דלפי מה דאמרינן בחולין דאין מזמנין עכו"ם על בני מעיים דלדידהו הוי כאבר מה"ח. ורק בשחיטה כשרה אמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור. אבל כשנתנבלה בשחיטה אסורים הבמ"ע לבני נח. וא"כ קשה דנימא אי עביד לא מהני בשוחט בשבת ויהיה נבלה ויתוקן האיסור בזה. דאם תהי' השחיטה כשרה הרי יש ריבוי בשיעורא דמותר גם הבמ"ע. ואם לא תהי' השחיטה כשרה יהיו אסורים הבני מעיים לב"נ. עיין שם במוסך השבת. אך לענ"ד דבשחיטה דליכא שיעור לא שייך ריבוי בשיעורא דריבוי בשיעורא ליכא רק במקום שיש שיעור למלאכה ואז אמרינן דריבוי בשיעורא הוא איסור יותר. אבל במלאכה דליכא שיעור אין נפ"מ בריבויא. וע"כ בשחיטה דהחיוב הוא משום נטילת נשמה דליכא שיעור אין נפ"מ בין שוחט בהמה גדולה או קטנה. הכל האיסור שוה]: