אמרי משה קסח

יא) ובשעה"מ הקשה עוד על תלמידי הרשב"א הנ"ל מהירושלמי בכתובות במדליק הגדיש בשבת דפטור. שהקשה דעל שבולת הראשון חייב מיתה מכאן ואילך בתשלומין. ומשני שעל כל שבולת ושבולת יש התראת מיתה. ופירשו המפרשים דנהי דלא נוכל לחייבו שתי מיתות בכל זה הוי כחייבי מיתות שוגגין דפטור. ומדהוצרך הירושלמי לזה ולא משני דלהכי פטור משום דהכל על ידי מעשה אחד נתחייב המיתה והממון דהיינו ע"י מה שהדליק השבולת הראשון, מוכח מזה דבכה"ג ל"ש קלבד"מ כיון שהממון הוא אח"כ. ע"ש שדחה לגמרי שיטה זו משום הך קושיא. והנה קושיא זו לא יתורץ גם לדברינו דלעיל. דהרי הכי חיוב המיתה קודם תיכף וכו'. דאף דמותר להורגו משום רודף. אבל בזה לא שייך שיפטור מממון כי המיתה זו אינה אלא כדי להציל את הנרדף ולא מחמת שיש עליו חיוב מיתה

**(ועפ"ז יתיישב מה שהקשה הטו"א על שיטת רש"י בב"מ דבקלבד"מ מהני תפיסה. מהא ואמרינן בסנהדרין גבי זקן ממרא דיני נפשות בפלוגתא דרבי ורבנן דתניא רבי אומר ונתת נפש תחת נפש ממון. ופרש"י במתכוין להרוג את זה והרג את זה ומחייב לרבי ממון ורבנן פטרי ואי תפסי יורשי דהרוג ממונא דהורג וקידש בו אשה לרבנן אינה מקודשת ולרבי מקודשת. ולפרש"י דמהני תפיסה בקלבד"מ גם לרבנן מקודשת. ועיין בקצות ס' ת"י

והנלע"ד, דהנה בכל רוצח לבד מה שמחויב מיתה מצד הרציחה יש בו גם כן דין רודף שפוטר ממון. דא"ל דרק קודם הרציחה בשעה שרודף להורגו יש עליו דין רודף. אבל בשעת הרציחה גופא אין עליו דין רודף ומשום דאז שוב ליכא משום הצלת הנרדף. דז"א דהרי בסנהדרין שם (בדף ע"ג) פריך אהך דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו מהמשנה דאלו נערות שיש להם קנס. וחזינן דגם בשעת הביאה גופא גם כן ניתן להצילה. וה"ה ברוצח גם בשעת הרציחה עצמה היינו על רגע ההכאה יש עליו דין רודף שמותר להורגו. והיינו מטעם שכתבנו דיש עליו דין חיוב מיתה קודם המעשה ובשעת מעשה גם בל"ש הצלת הנרדף. והנה י"ל דמש"כ רש"י דבקלבד"מ מהני תפיסה היינו בקם ליה בדרבה מיניה דעלמא דמחויב מיתה בבית דין אז אמרינן דהבית דין אינם יכולים לחייבו משום שתי רשעיות ותפיסה מהני אבל ברודף שיש על זה קרא מיוחד דמחתרת פטור מתשלומין וגם חלה עליו חיוב מיתה בפועל שהותר דמו בעת שהוא רודף. וע"כ יש לומר דל"מ תפיסה. וכ"כ הקצות בסימן כ"ח מטעם אחר דברודף ל"מ תפיסה עמפ"ש הרש"ל דדוקא כשאין עושין החמור דהיינו חייבי מיתות שוגגין מהני תפיסה. ולכן ברודף שאז הותר דמו הוי כאילו נעשה בו החומרא ע"ש. ולפי זה שפיר ניחא דלרבנן דדרשי ונתת נפש תחת נפש ממש פטור מדמי הנהרג. ולא מהני גם תפיסה משום דהוי רודף בעת שהרג האשה וברודף ל"מ תפיסה כנ"ל. ואך דלפ"ז יקשה לנו דא"כ גם לרבי נהי דס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב בדמי הנהרג. ומשום דל"ל דחזקי' דפוטר בקלבד"מ גם בשאין מתכוין. או דדוקא מדמי הנהרג אין פוטר באין מתכוין וכמ"ש התוס' שם ובב"ק (דף מ"ב). אבל יפטור מדין רודף. וע"כ צ"ל דכיון שאין מתכוין להרוג האשה ל"ש לחייב משום רודף על הריגתה. ואם כן גם לרבנן לא שייך רודף כיון שאין מתכוין להאשה. וגם בל"ז לכאורה דברינו נסתרים מהא דאמרינן שם (בדף ע"ד) מ"ט דריב"ש דכתיב כי ינצו אנשים ואר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר ואמר רחמנא ולא יהי' אסון ענוש יענש וע"כ דאיירי כשיכול להציל באחד מאבריו ע"ש. ואם כן ליכא לתרץ כמש"כ

ואולם באמת ניחא. דהנה המל"מ בפרק ח' מחובל הביא בשם י"א דהא דיכול להציל באחד מאבריו אינו נהרג היינו כל אדם. אבל הנרדף עצמו מותר להורגו וא"צ לדקדק. והקשו האחרונים מגמרא הנ"ל דגם דמוקי בכה"ג שיכול להציל הרי גם כן ניתן להצילו בנפשו לגבי הנרדף עצמו. ותירצו עפמ"ש התוס' בכתובות (דף ל"א) ובב"ק (דף כ"ב) דבכ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה חייב רק ברודף פטור ומשום דחייב מיתה לכל העולם. וע"כ ניחא דמחייב בדמי ולדות כשיכול להציל באחד מאבריו. דאף דנתחייב מיתה לזה שנתכוין עליו. אבל הוי מיתה לזה ותשלומין לבעל ולגבי הבעל לא נתחייב מיתה כיון דיכול להציל באחד מאבריו כן תירצו האחרונים. ולפ"ז שפיר ניחא תירוצנו על קושית הטו"א דהטעם לרבנן דל"מ תפיסה הוא משום רודף. ואף דע"כ איירי ביכול להציל באחד מאבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. אבל כל זה לענין אם אנו דנין שהוא רודף משום שמתכוין להרוג חבירו. ועל לא יהי' אסון. וצריך לשלם דמי ולדות להבעל. על זה הוי שפיר דמוקי הגמרא דאיירי ביכול להציל באחד מאבריו ומשום הכי לא הוי מיתה לכל אדם. ולכן משלם דמי ולדות אם לא יהי' אסון. דהוי מיתה לזה היינו לגבי חבירו שנתכוין לו ותשלומין לבעל. אבל אנן בדידן דאיירינן באם אסון יהי' והכה את האשה הכאה שיש בה להמית. וא"כ הוי רודף גם משום הריגת האשה עצמה ולגבי דידה הרי יכולה להציל בנפשו וא"צ לדקדק להציל באחד מאבריו. וא"כ שפיר פטור מדמי האשה משום שהוא רודף לגבי האשה עצמה ובזה הוי מיתה ותשלומין לחד לענין דמי הנהרג. וע"כ שפיר דלרבנן ל"מ תפיסה משום דברודף לא מהני תפיסה גם כן. ואך לפי זה יקשה לנו דא"כ האיך חייב לרבי בדמי הנהרג דנהי דס"ל דנתכוין להרוג א"ז והרג א"ז פטור אבל אכתי יפטור מדין רודף. ואולם באמת ניחא דבאמת רודף לא שייך רק במתכוין להרוג. אבל כשאין מתכוין ל"ש רודף. ולהכי לרבי דס"ל דנתכוין להרוג זה והרג זה פטור ממיתה ומשום דלגבי' מיקרי שלא בכונה. וע"כ גם רודף לא הוי לגבי האשה כיון דלגבה הוי ההכאה בלא כונה. אבל לרבנן דס"ל דמתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. ומשום דאין נפ"מ למי נתכוין דכיון דעכ"פ נתכוין להרוג ישראל מיחשב כמתכוין גם לזה שנהרג. וע"כ גם בהריגת האשה נחשב גם לגבי דידה כרודף אף שלא נתכוין לה. וכיון דהוי רודף משום הריגת האשה גם כן ובזה ל"מ מה שיכול להציל באחד מאבריו וע"כ ל"מ תפיסה ג"כ. משא"כ לרבי לא הוי רודף משום האשה כיון דאין מתכוין לה. ויותר ניחא לפמש"ל דרודף לענין שיפטור משום קלבד"מ ליכא רק כשהרג באופן שיש על הריגה זו דין חיוב מיתה מצד רוצח ואז חלה עליו דין חיוב מיתה מצד העבירה גופא אז פוטר. אבל אם רוצה להרוג על ידי גרמא ליכא חיוב מיתה מצד רוצח. אע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר. ודאי ניחא דלרבנן דמחייבי מיתה משום רוצח יש עליו דין רודף לפטור. ולרבי דפוטר משום רוצח גם רודף לא הוי. דאע"פ שמותר להורגו משום הצלת הנרדף אבל אינו פוטר משום קלבד"מ

והנה במכות (דף ט"ז) פריך הגמרא אי דקטלה קלבד"מ. והקשו התוס' דלוקמא בשוגג [וכונתם דאף דח"מ)**