אמרי משה קסז

ח) ועיין בש"מ ב"ק (דף ע') בהא דאמרינן כמאן כר"ע דקלוטה כמו שהונחה דמיא. שהקשה התוספות דאכתי מכי מטי לאויר חצרא חייב משום שבת. ולענין גניבה לא מחייב עד דמטי לתוך המחיצות. ועל זה תירץ ת"ל, כיון דחיוב מיתה אתי קודם חיוב תשלומין פטור כדאמרינן לעיל שהצית בגופו של עבד ופטור אף שנשרף אח"ז הגדיש. אבל כשחיוב תשלומין קודם לחיוב מיתה חייב. לכן בשמעתין לרבנן שהקנין בא קודם חיוב מיתה חייב. אבל כשחיוב מיתה קודם כל היזק שיעשה בעת המלאכה פטור עכ"ל. ומבואר מדבריו גם כן כמש"ל דכשהחיוב מיתה קודם מסלק ממעשה זו חיוב ממון. אף כשהחיוב ממון בא אח"ז אם הכל על ידי מעשה אחת. ובכ"ז כשהתשלומין קודם אף שהכל ע"י מעשה אחת חייב מהטעם שנתבאר לעיל. דכיון דכבר נתחייב ממון טרם חיוב מיתה בפועל ל"ש ליפטר משום קלבד"מ. אבל כשהחיוב מיתה קודם חף שאינו ברגע עשייתו כמו בהך דזרק גנבתך לחצרי. לר"ע דקלוטה כמו שהונחה. דאין החיוב מיתה בזריקתו לחוד עד דמטי לאויר חצרו. בכ"ז כיון שחיוב המיתה קודם פוטר מממון. וחשבינן הזריקה עד דמטי לאויר חצרו כמעשה אריכתא שנתחייב על זה מיתה. ומסלקינן חיוב תשלומין ממעשה זו. משא"כ שכהתשלומין קודם כיון דכבר נתחייב ממון קודם שנתחייב מיתה בפועל א"א ליפטר אף דהוי ע"י מעשה אחת. והא דניחא לר"י דס"ל דאיירי בהדליק הגדיש ואח"כ נשרף העבד ובכ"ז פטור משום קלבד"מ. ע"כ צ"ל כמש"כ הרשב"א הנ"ל דחייב מדין רודף ולכן לעולם חיוב המיתה קודם

ט) ועיין בתוס' בד"ה והי' גדי כפות לו שכתבו בשם ר"ת דאצטריך גדי כפות דחייב דלא חשיב כטמון. ואפילו למ"ד אשו משום חציו דל"ש לדידי' למפטר טמון. מ"מ אצטריך לאשמעינן דחייב אף היכא דכלו לו חציו לאחר שרפת העבד. ואע"ג דשרפת העבד מחמת חציו ושרפת הגדי מחמת ממונו שייך שפיר קלבד"מ הואיל וע"י מעשה אחת בא הכל ע"ש. והנה מבואר דגם ר"ת ס"ל כתלמידי הרשב"א דהרי הא דמחייבינן בכלו לו חציו משום ממונו. היינו כשיכול לכבות דוקא וכדאמרינן שם שהי' לו לגדרו ולא גדרו. ובכ"ז ס"ל דגם בכה"ג פטור אף שיכול לכבות. וע"כ הטעם משום דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי כאילו עשה אחר. וע"כ אי אפשר לחייבו גם משום ממונו וכנ"ל:

י) וע"פ הנ"ל אפשר לתרץ מה דקשה בהא דפריך אלא למ"ד משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו ה"נ דלא מחייב. והא להרשב"א דלר"י ניחא משום דין רודף. אם כן מה קשה להו למ"ד משום ממונו. והלא נראה פשוט דלענין הא דניתן להצילו בנפשו משום רודף גם באשו משום ממונו הוי רודף. ואף אם ירצה להרגו על ידי איזה גרמא דאין עליו דין רוצח להמיתו בב"ד. אבל להציל הנרדף ודאי דגם בכה"ג ניתן להצילו בנפשו. אם כן מה קשה לי' אם אשו משוה ממונו. דהרי גם כן הוי רודף. וכעת נדפס האו"ש וראיתי שתמה ג"כ על זה והניח בצע"ג ע"ש. ולפמ"ש ניחא דלמ"ד משום ממונו אף דהוי רודף בהתחלת דליקת הגדיש. אבל מ"מ נוכל לחייבו על מה שלא שמר אחר כך ממונו. היינו במה שהי' לו לכבות. דאף שקלבד"מ בדליקתו אינו מסלק המעשה ממנו לגמרי כאילו עשה אחר. והוי ככלו לו חציו דמתחייב אח"כ משום ממונו אף דאנוס הוא בהדלקתו. וכמשנל"ע לפי שיטת הרשב"א. וזה כונת הגמ' אילו קטל תורא עבדו ה"נ דל"מ. היינו דכמו כן הכא נוכל לחייבו משום ממונו. דאין עליו חיוב מיתה בזה שדולק האש שלו ממילא בלא מעשה שלו ואיכא עליו חיוב משום ממונו שיוכל לכבות. ובמשנה משמע דפטור בכל גווני. ובפרט לפמש"ל (אות י"ט) דגם בשאין יכול לכבות אחר כך חייב להרשב"א דקלבד"מ אין מסלק המעשה. וכשמשני כשהצית בגופו של עבד ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א דאיירי כשנשרף בשוה עם הגדיש וכמש"ל. דאל"כ אכתי יתחייב על מה שלא כיבה וכנ"ל. והא דלא משני כשהדליק הגדיש באופן שהולך ודולק כל שבולת ופטור משום רודף. דממ"נ יקשה אי ע"י שבולת הראשון שהדליק כבר הי' דולק הגדיש ונשרף העבד. אם כן יתחייב על כל הגדיש שדולק מאליו. ואף אם הולך ושורף כל שבולת ושבולת ליכא על כל הגדיש שדולק דין רודף. כיון דכבר בל"ז הי' נשרף העבד ע"י שבולת הראשון ואין עושה במה שדולק אחר כך גרם לשרפת העבד. ואי דאיירי באופן שע"י שבולת הראשון לא הי' נשרף העבד. ורק על ידי האחרונים הולך ושורף את העבד. אם כן בהשבולת הראשונים ליכא דין רודף ומ"ט פטור. וע"כ מוקי כשהצית בגופו של עבד וכל משך הזמן שהולך ושורף הגוף עד שמת העבד הוא עושה מעשה רציחה שמתחייב מיתה משום רוצח. ובמשך הזמן ששורף העבד נשרף הגדיש):

**(הג"ה ובאופן אחר יש ליישב קושיא הנ"ל. דהנה יש לחקור בהא דמותר להרוג את הרודף. אם הוא מפני שיש עליו דין מחויב מיתה. וכמו בכל רוצח שהוא מחויב מיתה אחר העבירה. כן ברודף לרצוח נפש מיקרי מחויב מיתה על רדיפתו ומותר להורגו קודם המעשה. או דהוא רק משום הצלת הנרדף. והנה מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ב) דקטן שרודף גם כן יש עליו דין רודף ומותר להורגו. והרי בקטן ל"ש שחל עליו חיוב מיתה וכמו דפטור מכל עונשין שבתורה. מוכח ע"כ דמשום הצלת הנרדף לחוד מותר להורגו. וביותר מוכח כן מהא דפריך שם ממתניתין יצא ראשו אין נוגעין בו. ומתרץ שאני התם דמשמיא קרדפי לי'. ובזה ודאי דל"ש עליו דין מיתה. [ומזה מוכח ג"כ דגם כשרודף להורגו ע"י גרמא גם כן יש עליו דין רודף. דהא בהעובר הנולד ודאי דלא הוי רק כגרמא ואין זה מעשה רציחה. ולמה הוצרך לשנויי דמשמיא קא רדפי לי']. ואולם מהא דמתבאר (בדף נ"ז) דגם ב"נ שרדף אחר ב"נ מותר להורגו ובב"נ בודאי ליכא מצוה להצילו. ומוכח ע"כ דיש על רודף דין מחויב מיתה. וע"כ גם ב"נ שמצווה על שפיכות דמים חל עליו דין מחויב מיתה משום רודף. ומוכח דיש ברודף שני דינים בהא דמותר להורגו. הא' מפני הצלת הנרדף. והב' דחל עליו דין חיוב מיתה. ולפ"ז יש לומר דנהי דגם ע"י גרמא מותר להרוג את הרודף. אבל אין זה מהטעם דחל עליו חיוב מיתה. דרק ברוצה להורגו בידים שיש על מעשה רציחה כזו דין חיוב מיתה משום רוצח ואז גם ברודף יש עליו חיוב מיתה. אבל אם רוצה להורגו ע"י גרמא דאין ברציחה כזו חיוב מיתה משום רוצח. אז גם ברודף אין עליו דין חיוב מיתה. ואך בכ"ז מותר להורגו מפני הצלת הנרדף וכמו בעובר לולא הטעם דמשמיא קא רדפי לי'. ולפ"ז יש לומר דלענין הדין דקלבד"מ דרודף פטור מממון ל"ש רק אם חל עליו דין חיוב מיתה מצד עצמו. אבל במה שמותר להורגו מפני הצלת הנרדף לא מיקרי מחמת זה מחויב מיתה שיפטור מממון דמיתתו הוא רק להצלה. ול"ש בזה דא"א מחייבו משום שתי רשעיות דהמיתה שעליו אינה משום רשעה רק משום הצלת הנרדף. ולפ"ז ניחא הא דפריך למ"ד אשו משום ממונו אילו קטיל תורא עבדו)**