אמרי משה קסו

ממון דממון אינו פוטר מיתה. ולכן הקשה הרשב"א שפיר דל"ש קלבד"מ. אבל כשתירץ דהו"ל רודף בהדלקתו וא"כ במעשה הדלקתו לחוד יש ח"מ אף שלא ישרף העבד. שפיר ניחא דאי אפשר לחייבו על הגדיש גם כשדולק אחר כך. דחיוב המיתה מסלק חיוב הממון ממעשה זה. ואך לפי זה קשה מה שהקשה הרשב"א אח"כ בהא דמוקי ר"ל כשהצית בגופו של עבד דמדוע יפטר דהרי חיוב המיתה הוא קודם הממון. ומה ק"ל כיון דחיוב מיתה יש במעשה הצתת העבד הרי תו אי אפשר לחייבו ממון גם כשדולק אח"כ הגדיש. דהרי כבר בהצתת גופו של העבד יש חיוב מיתה מדין רודף וגם מדין רוצח. ואם כן איך אפשר לחייבו במה שדולק אחר כך הגדיש

ה) והנה אין לומר דכשהצית בגופו של עבד ליכא עליו דין רודף דרודף לא מיקרי רק קודם מעשה הרציחה אבל בשעת הרציחה גופא כבר אינו רודף דל"ש בזה הצלת הנרדף וכן בכל רוצח ליכא דין רודף על מעשה הרציחה גופא. ולפ"ז הי' אפ"ל דדוקא ברודף ס"ל להרשב"א דמסלק לגמרי החיוב ממון ממעשה זו. וע"כ במדליק הגדיש ומזה נשרף העבד אח"כ דהו"ל רודף על הדלקתו. וע"כ אין לחייבו בממון היינו מה שהודלק הגדיש אחר כך. אבל כשמשני דהניח בגופו של עבד דעל זה ליכא דין רודף דהיינו מעשה הרציחה גופא. ורק דאיכא עליו דין רוצח במעשה זו ומחויב מיתה בב"ד. ובזה לא אמרינן דהחיוב מיתה בב"ד מסלק ממעשה זו חיוב ממון כשהחיוב ממון בא אחר כך. דדוקא כשגם הממון היא ברגע שמתחייב מיתה אמרינן דאין הב"ד יכולים לחייבו בשתי רשעיות. אבל כשהחיוב ממון בא אח"כ אף שהחיוב בא מהמעשה שנתחייב על זה מיתה בכ"ז אין פוטר. ודוקא רודף מסלק ממעשה זו לגמרי החיוב ממון מהקרא דמחתרת. דחזינן דהוא פטור יותר. מכל קלבד"מ. דהא להרז"ה גם כששיבר אחר זמן פטור משום דרק חומרא בעלמא מדרבנן להחזיר כשאיתא בעין. ומה שאין כן בכל קלבד"מ דמיתת ב"ד. אבל אי אפשר לומר כן. דודאי גם בהצית בגופו של עבד יש עליו דין רודף. וכן בכל רוצח יש על מעשה ההכאה עצמה דין רודף. וכדמוכח בסנהדרין (דף ע"ד) דפריך מכי ינצו אנשים יעו"ש ויתבאר להלן. וכדחזינן לענין רודף אחר הערוה דפריך שם מאלו נערות שיש להם קנם. ומבואר דלא רק בשעה שרודף רק ברגע הביאה גופא גם כן מיקרי רודף. וה"ה לענין רציחה מיקרי רודף בשעת הרציחה. ואם כן כשהצית בגופי של עבד ג"כ הוי רודף על הצתתו. וא"כ מה הקשה הרשב"א לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד דחיוב מיתה קודם. דהרי כיון דהוי רודף הרי תו א"א לחייבו ממון ע"י המעשה הזה. וכמו דניחא לו להרשב"א מה"ט לר"י וכנתבאר לעיל:

ו) והנלע"ד דהרשב"א ס"ל דקלבד"מ אין מסלק המעשה לגמרי ממנו שיהי' כאילו עשה אחר. ורק דעל שעה זו אין לחייבו. וע"כ אי אשו משום ממונו דחתינן דמחויב אף בכלו לו חציו אם יכול להציל ולכבות אף שהי' אנוס בעת שהדליק שלא הי' לו לחשוב שיפול הגדר ובכ"ז חייב אח"כ משום ממונו. ומשום דעליו החיוב לשמור אשו ולגדור ולהציל וע"כ הקשה הרשב"א שפיר דלר"ל דס"ל משום ממונו אם כן גם בהצית בגופו של עבד יתחייב במה שאח"ז דולק הגדיש ויכול לכבות ולהציל שלא ישרף הגדיש. דנהי דעל מעשה הדלקתו א"א לחייבו משום קדלב"מ. מ"מ יתחייב על מה שלא כבה אח"כ. והיינו משום חיוב ממונו. דקלבד"מ לא עדיף מכלו לו חציו דאנוס ובכ"ז מחויב לשמור אח"כ משום ממונו. ואף לפמ"ש בסימן הקודם לצדד דהיכא דאנוס בהדלקתו לא מתחייב אח"כ משום ממונו. י"ל דס"ל להרשב"א דקלבד"מ ל"ד גם לאנוס ורק על שעה זו דקלבד"מ אי אפשר. אבל חשבינן לי' לפושע במעשיו שאם אח"כ יכול להציל ולכבות חייב. אבל מקודם דקאי הרשב"א לר"י דס"ל אשו משום חציו ולס"ד דמאן דא"ל משום חציו לא ס"ל משום ממונו. לכן תירץ הרשב"א שפיר דלר"י נירא משום דבהדלקת הגדיש נתחייב במיתה מדין רודף ותו א"א לחייבו משום חציו. דחיוב דחציו ל"ש ע"מ שלא שמר אחר כך [דזה הוי חיוב ממונו] וחציו הוא רק במעשה הדלקתו. כיון דעל מעשה זו מחויב מיתה משום רודף א"א לחייבו בממון על מעשה זו משום חציו. וזה דמי לכלו לו חציו דאם לאו משום ממונו הי' פטור. וע"כ לס"ד דר"י ל"ל משום ממונו ניחא דפטור. כיון דליכא לחייבו על מעשה הדלקתו גם על מה שלא כיבה אין לחייבו

ז) ובזה מיושב קושית השעה"מ הנ"ל (באות ב') על תלמידי הרשב"א. והם אזלי בשיטת רבם דמדליק הגדיש יש עליו דין רודף. ולכן בין לר"י דאיירי שהדליק הגדיש ואח"כ נשרף העבד. ובין לר"ל דאיירי בהצית בגופו של עבד וחיוב ממון בא אחר כך. מ"מ ס"ל דפטור משום קלבד"מ, ומשום דחיוב המיתה משים רודף מסלק מעליו חיוב הממון על מעשה זה. וס"ל דגם להמסקנא דחייב משום ממונו ג"כ. מ"מ א"א לחייבו על הגדיש משום ממונו גם באפשר לכבות הדליקה. ומשום דקלבד"מ מסלק המעשה לגמרי וכאילו עשה אחר. ואין לחייבי כלל על מעשה זה. וכמו שכתבו כעין זה התוס' בגיטין (דף כ"ג) לענין מנסך ע"ש. ולא קשה מהא דפריך מכי מטא לאויר חצרו קניא וכו'. וכן ממה דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה. כמו שהקשה השעה"מ וכנ"ל. דהתם דחיוב הממון הוא מקודם חיוב המיתה שפיר אפשר לחייבי אף ע"י מעשה אחת. ואי אפשר לפוטרו מחיוב הממון שכבר נתחייב ועדיין לא התחיל חיוב המיתה בפועל. ולכן הוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה לאמר שכבר התחיל העבירה בפועל. ומשום דעקירה היא התחלת המלאכה וכל משך זמן עשיית העבירה פוטר מממון. וניחא ג"כ מהא דפריך מכי מטי לאויר חצרא קניא וכו'. אף דהוי ע"י מעשה אחת ובכ"ז אין פוטר כנ"ל. דשם דחיוב הממון הוא קודם חיוב המיתה ל"ש קלבד"מ לפוטרו מממון שכבר נתחייב. אבל כאן לענין שרפת העבד דיש עליו מיד דין רודף. וכן בהצית בגופו של עבד יש עליו דין רודף [וגם דין רוצח ומחויב מיתה מיד]. וע"כ שוב אי אפשר לחייבו ממון. דחיוב המיתה שבא ברגע הצתתו מסלק מעליו חיוב ממין על מעשה זו. וגם אי אשו משום ממונו גם כן א"א לחייבו. ובזה פליגי על הרשב"א. דהרשב"א ס"ל דקלבד"מ אינו מסלק לגמרי החיוב ממעשה זו שיהי' כאילו עשה אחר. וע"כ הקשה לר"ל דס"ל אשו משום ממונו גם כשהצית בגופו של עבד יתחייב על מה שדולק הגדיש אח"כ כשיכול לכבות כנ"ל. אבל תלמידי הרשב"א ס"ל דקלבד"מ הוי כאילו עשה אחר. ועל כן א"א לחייבו אח"כ משום ממונו גם כן כיון דהוי כאילו הצית אחר. ואין עליו חיוב משום ממונו גם כשיכול לכבות. וניחא הא דמדמי תלמידי הרשב"א הך דינא דהדלקת הגדיש להזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין. ולא דימו לזורק חץ בשבת דפטור על השיראין. משום דלא דמי דשם הטעם משום עקירה צורך הנחה דל"ש כאן כנ"ל. ולכן דימו לזורק חץ להרוג אדם דיש עליו דין רודף בזריקתו. וע"כ פטור כשקרע השיראין גם קודם שהגיע החץ לאדם. משום דיש עליו דין רודף על זריקת החץ וע"כ פטור ממון על מעשה זו. וה"נ בהדלקת הגדיש דיש עליו דין רודף כנ"ל: