אמרי משה קסה

חייב אף דאנוס דהוי כברשות. ובור דהוי כהוזק פטור במפקיר לאחר נפילת אונס וכמו בשניהם ברשות דהוזקו פטורין וע"כ גם בנפילת אונס דהוי כברשות פטור. ולפ"ז גם בנידון השאלה שהתחלנו באש שאין יכול לילך ולהזיק רק ע"י רוח שא"מ אם אחר כך יכול להציל ולכבות ולא הציל חייב. וכמו דאמרינן בכלו לו חציו דחייב משום ממונו. והא דמבואר בכ"ד דאש אין חייב רק על ידי רוח מצוי'. היינו לענין שחייב אף שאין יכול אח"כ להציל. אבל בשיכול להציל חייב בכל גווני. ועוד יתבאר בסימן שאחר זה

סימן ל הזורק חץ להרוג אדם וקרע שיראין בהליכתו אי מפטר משום קלבד"מ. או דכיון דהיזק הממון הוא קודם שנהרג האדם לא שייך קלבד"מ. ובדין החופר בור בשבת אם מתחייב בנזקיו. ועוד כמה פרטים בענין קלבד"מ

א) הנה לכאורה נראה דאף דחיוב הממון על השיראין הוא מקודם הריגת האדם. בכ"ז שייך קלבד"מ כיון דהוי על ידי מעשה אחד דהיינו זריקת החץ. דע"י הזריקה רוצים אנו לחייבו ממון ומיתה. דהא אחר כך אין עושה כלום וא"א לחייבו על מעשה אחת שני חיובים. ואולם מהא דאמרינן בכתובות (דף ל"א) דהזורק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא. משמע דדוקא לענין שבת דשייך הטעם דעקירה צורך הנחה דהתחיל המלאכה מתחילת הזריקה. אבל בזריקת חץ להרוג אדם דכל זמן שלא הגיע החץ לאדם לא התחיל עדיין חיוב מיתה דרציחה לא שייך קלבד"מ. אף שעל ידי מעשה אחת נתחייב במיתה וממון כיון דלא נגמר חיובם כאחת. דאל"כ למה צריך לטעם דעקירה צורך הנחה. דהא גם שם על ידי זריקת החץ הוא מתחייב על חיוב המיתה דשבת ועל הממון דשיראין והוי מעשה אחת

ב) והנה בב"ק (דף כ"ב) בהא דפריך הגמרא במדליק הגדיש והי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. בשלמא למ"ד אשו משום חציו מש"ה פטור. אלא למ"ד אשו משום ממונו אמאי פטור אילו קטל תורא עבדא ה"נ דלא מחייב. ומשני הכא במאי עסקינן כשהצית בגופו של עבד דקלבד"מ. והקשה שם הרשב"א וז"ל, קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. וכדאמרינן בגונב כיס בשבת שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבוא לידי איסור שבת. וכן בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו'. ואיך מינח הוי ניחא לי' לר"י דכיון דמשום חציו הוא פטור על הגדיש. ואמאי הא כבר נתחייב על הגדיש קודם שנתחייב בנפשו על העבד. ואפשר דהומ"ל וליטעמיך. ואכתי לא ניחא דאפילו הצית בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"ז קרע שיראין מי לא מתחייב וכו'. והכא שרפת העבד לאו צורך שרפת הגדיש הוא דאי בעי מסיק אש מעל העבד. למ"ד באלו נערות כה"ט על הגונב כיס בשבת ובאוכל חלבו של חברו. ואם כן לחייב על הגדיש. ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפילו בגדיש ועבד כפות סמוך שאי אפשר לברוח הו"ל בשעת הצתת האש בגדיש רודף. ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים שהוא פטור. דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו. ואף זה כן. אלא דאכתי ק"ל לר"ל דהו"ל בשעת הצתת האש על גופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש אמאי פטור על הגדיש. וי"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד. אבל אם נשרף הגדיש לאחר שמת העבד חייב וכו' עכ"ל, והנה מוכרח גם מהרשב"א כמש"ל דאף שעל ידי מעשה אחת דהיינו מה שהדליק הגדיש ועי"ז נשרף העבד ג"כ. בכ"ז הקשה דלא שייך קלבד"מ כיון דחיוב הממון מהגדיש הוא קודם הריגת העבד. אף דהריגת העבד הוא גם כן על ידי תחילת הדלקתו את הגדיש. וכן מוכח מהא דפריך הגמרא (בדף ע') מכי מטי לאויר חצרו קניא ולענין שבת לא מחייב עד דמטי לארעא. וגם שם על ידי מעשה אחת דהיינו הזריקה לחצר בא חיוב מיתה דשבת וחיוב הממון. ומ"מ פריך דל"ש קלבד"מ. ושוב אחר זמן רב ראיתי בשעה"מ בפ"ג מגניבה שהרגיש בזה והביא שם משיטה כ"י לתלמידי הרשב"א וז"ל, בשלמא למ"ד משום חציו מש"ה פטור דאפילו נשרף הגדיש קודם שהגיע לעבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו טרם שהמית דפטור. ואוקמא ר"ל שהצית בגופו של עבד ואפילו נשרף העבד מקמי גדיש פטור. ולמה זה דומה לזורק חץ וקרע שיראין אחר שהמית שהוא פטור עכ"ל. והקשה על זה השעה"מ מהך דב"ק דכי מטא לאויר חצרו וכן מהך דכתובות דהוצרך לטעמא דעקירה צורך הנחה דמוכח דגם ע"י מעשה אחת לא שייך קלבד"מ כל שאינם כאחת. ע"ש שהניח בקושיא

ג) והנראה לפענ"ד בישוב קושית השעה"מ העצומה. עפ"מ שיש להבין הרשב"א הנ"ל שתירץ דהוי לי' רודף ומאי הרויח בזה. דאכתי יקשה להיפוך דחיוב מיתה מדין רודף הוא רק על הרגע שהצית הגדיש. אח"כ כשדולק הגדיש מעצמו בלא שום מעשה מצדו הרי אז בודאי אסור להורגו מדין רודף דליכא בזה משום הצלת הנרדף. ואף אם יוכל לכבות מ"מ אסור להורגו דאין מיתתו תועלת להצלת הנרדף. וזה פשוט. ולפי זה עדיין קשה דחיוב מיתה הוא מקודם ברגע שהדליק ואח"כ בא חיוב ממון. ואף דהוי ע"י מעשה אחת הא מוכח מהרשב"א עצמו דגם בכה"ג לא שייך קלבד"מ. דאל"כ אין התחלה לקושיתו. ואם כן מה תירץ דהו"ל רודף. ואף דאחר כך נשרף העבד ויש גם חיוב מיתה מדין רוצח. אבל מהרגע שאחר הדלקת הגדיש עד שבאה האש לשרוף העבד אין על זה חיוב מיתה. ולמה פטור על הגדיש. ואטו מי לא איירי גם כן כשהגדיש ארוך והעבד עומד בקצה הגדיש השני שיש המשך זמן רב עד שמגיע להעבד. ואמאי פטור

ד) והנה אפשר לומר דיש נפ"מ בין כשהחיוב מיתה קודם לחיוב הממון או דחיוב ממון הוא קודם. דהמיתה שיש במעשה זו מסלק חיוב הממון ממעשה זו. ולכן כשחידש הרשב"א דבשעת הדלקתו הוא מחויב מיתה מדין רודף אי אפשר תו לחייב על מעשה זה ממון. ומשום דחיוב המיתה מסלק חיוב ממון ממעשה זה. ולהכי אי אפשר לחייב על מה שדולק הגדיש אחר כך כיון דנתחייב מיתה על מעשה הדליקה מדין רודף. וע"כ אין לחייבו ממון גם כן על מעשה זה. אבל מתחילה הקשה הרשב"א שפיר דחיוב הממון דגדיש הוא מקודם חיוב המיתה ול"ש קלבד"מ. דאף דגם מיתה מתחייב על מעשה הדלקה כשאח"כ נשרף העבד. אבל אין מעשה הדלקתו לבד גורם החיוב מיתה. דאילו יצוייר שלא ישרף העבד אף שהוא עשה מעשה הדלקה. בכ"ז לא הי' מתחייב מיתה מדין רוצח. וא"כ אין במעשה ההדלקה חיוב מיתה. וההדלקה הוא רק מעשה העבירה. אבל העבירה של חיוב מיתה בפועל הוא רק כשנהרג עבד. וע"כ ל"ש קלבד"מ לסלק חיוב הממון ממעשה זה כשנשרף הגדיש קודם העבד. ואפשר שפיר לחייב בשניהם דחיוב הממון אינו פוטר המיתה. ול"ש לסלק המעשה שלא יתחייב מיתה משום שנתחייב