אמרי משה קסד

להציל, דבאש ליכא החיוב משום שהאש שלו. ולא דמי לבור וכנ"ל

כג) וראי' לזה דהרי חזינן לרב דס"ל דבלא אפקרינהו משורו למדנו וחייב על כלים. ומדוע לא מצינו כן באש דבלא הפקיר יהי' אש חייב בטמון. וסתמה משמע בכ"ד דגם באש שלו פטור על טמון. וע"כ משום דבאש ל"ש לחייבו משום ממונו לחוד כנ"ל. וכן מוכח לכאורה מהא דפריך (בדף כ"ב) למ"ד אשו משום ממונו מגמל טעון פשתן דהאי אש לאו ממונו דבעל גמל. [והיינו דעל אש של בהמתו לא חייבתו תודה כמ"ש התוס' שם]. והרי כיון דהפשתן שלו אם כן החיוב עליו לשמור ממונו שלא יזיק גם בשעשה אחר וכמו בבור דעל בעה"ח למלויי אף ששור אחר חפר ומאי פריך הגמ'. וע"כ דבאש ל"ש לחייב משום שהוא שלו. ושוב ראיתי בפני יהושע שם שהתעורר בהא דניחא להגמרא למ"ד משום חציו דחציו דגמל. ואם כן לא יתחייב רק ח"נ כצרורות. וכתב דכיון שהפשתן שלו הוי כאשו של עצמו דחייב נזק שלם. וכמש"כ הרא"ש בסוגיא דדליל דדוקא בצרורות דהפקר חייב חצי נזק. אבל כשהתיזה צרורות של הבעלים חייב נזק שלם. ומה"ט תמה על הטור שכתב דבאמת חייב רק ח"נ שלא במסכסכת ע"ש. אבל תמוה לי טובא דאם כן גם למ"ד משום ממונו מה ק"ל להגמ' דלאו ממונו דבעל גמל הוא. דהרי אין החיוב משום עשיית האש רק משום שהאש שלו וא"כ אין נפ"מ מי עשה האש וכמו דניחא למ"ד משום חציו. ודברי הפנ"י צ"ע לענ"ד. וע"כ מוכח מכאן כמ"ש דבאש ל"ש לחייב משום שהאש שלו. וע"כ פריך שפיר למ"ד משום ממונו דלאו ממונו דבעל גמל הוא. דאף דהפשתן שלו אין לחייבו משום זה. והא שכתב הרא"ש דבצרורות שלו שאינה של הפקר חייב נזק שלם. כבר כתבנו באות הקודם דאין הכונה דוקא כשהצרור שלו. אך אף אם הניח אדם צרור של הפקר במקום דריסת רגלי בהמה יתחייב נזק שלם ומשום דהוי כעושה אש. וכמ"ש התוספות והרא"ש דהתרנגול הוי כרוח מצוי'. ותדע דהרי ז"ל הרא"ש דהא דצרורות משלם ח"נ היינו כשהתיזה דבר הפקר. אבל התיזה ממון הבעלים משלם נ"ש דצרורות אורחי' והוי כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו דחייב עכ"ל. והרי באבנו ודאי דלאו דוקא שהניח אבן שלו חייב. דאף בהניח אבן של הפקר בראש גגו חייב. דהוי כאש שמתחייב גם באש שאינה שלו. אבל במקום דאי אפשר לחייב על מעשיו. וכמו בהך דגמל דעל אש של כלבו לא חייבתו תורה. לא מחייב גם כן משום שהפשתן שלו

כד) ואולי אפ"ל דגם לענין חיוב אש משום ממונו לא מחייב רק כשאין גדר כלל. ואין דבר מפסיק שלא ילך האש ובזה חייבה התורה מה שהאש הולך ע"י רוח מצוי'. אבל כל שיש גדר המפסיק שאין האש יוכל להזיק לצד שאחר הגדר, בזה אין חייב אף שהגדר יוכל ליפול ברוח מצוי'. ודמי קצת לליבה ולבתה הרוח דפטור לכמה ראשונים גם ברוח מצוי' ומשום דבעינן שיעשה בעצמו האש והרוח מצוי' הוא רק להוליך. וכמ"ש התוס' (בדף ס') ובב"ב (דף כ"ו). וה"נ לצד שאחר הגדר לא מיקרי האש מזיק כלל רק ע"י סיוע הרוח שיפיל הגדר ובכה"ג לא חייבתו תורה באש. וע"כ י"ל שפיר כמש"ל דאיירי שהגדר יוכל ליפול ברו"מ. ובכ"ז הוצרך הגמ' לומר כגון שהי' לו לגודרה דאם אין יכול לגודרה לא מחייב גם משום ממונו בכה"ג וכנ"ל. אבל כשיכול לגודרה שפיר חייב משום ממונו. דל"ד למפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. דהכא באמת לא מיקרי אנוס כיון שהגדר יוכל ליפול ברוח מצוי'. ולכן אף שעל הדלקתו לחוד א"א לחייבו אם אין יכול לגדור. אבל כשיכול לגדור שפיר חייב. ולפ"ז בנידון השאלה שהדליק באופן שאין האש יוכל להזיק דק ברוח שא"מ. ואחר כך כשבא הרוח שא"מ והוא יכול להציל י"ל דפטור. דכיון דהוא אנוס לגמרי דעל רוח שא"מ לא הו"ל לאסוקי אדעתא הוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור

אבל זה אין לחלק דדוקא באונס כעין נתקל וכה"ג אמרינן דפטור במפקיר נזקיו. דנתקל למ"ד דהוי אנוס פטור גם מדין אדם המזיק וכמבואר שם בסוגיא. וע"כ דהוא אונס גמור. וע"כ מסלקינן המעשה לגמרי מעליו ולכן כשהפקיר אחר כך פטור. אבל הכא בכלו לו חציו אף אם נימא דהגדר הי' יוכל לעמוד ברו"מ ונפל ברוח שא"מ. מ"מ י"ל דגם רות שא"מ לא חשיב כאונס גמור, דהא מבואר (בדף כ"ו) דנפל מהגג ברות שא"מ חייב בנזק. ומבואר דלא חשיב רוח שא"מ כאונס גמור דאם כן לא הי' חייב אדם המזיק. וכמו בנתקל דפטור גם אדם המזיק. אבל אי אפשר לומר כן. דהרי (בדף כ"ט) אמרינן דמודה ר"מ לרבנן במעלה קנקנים על הגג ונפלו ברוח שא"מ והזיקו שפטור. וע"ש בתוס' סד"ה פליגי דקאי אלאחר נפילה ומשום דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס. ומוכת דגם באונס ע"י רות שא"מ גם כן פטור במפקיר

כה) ואחרי הנתבאר דבאש אין נפ"מ אם האש שלו. ובמקום דא"א לחייבו על מעשה הדלקתו לא מתחייב גם אם האש שלו. ואם כן תתעורר קושיתנו הנ"ל דמ"ט חייב בכלו לו חציו כיון דאנוס על הדלקתו דהי' גדר ונפלה שלא מחמת דליקה. ואם כן אמאי חייב משום ממונו. דגם אם נדחוק דאיידי באש שלו מ"מ יפטור כיון דא"א לחייבו על הדלקתו. ואולי אפ"ל דהא דאמרינן דנפלה גדר שלא מחמת דליקה איירי דנפל ברוח מצוי' ומ"מ לא מיקרי חציו. דחציו ל"א רק במה שהאש הולך ברו"מ. אבל כאן דלבד מה שהאש צריך להרו"מ עוד לא הי' מזיק משום שהגדר מפסיק. ורק דנימא דמשום שהגדר יוכל ליפול ברו"מ הוי כלא הי' גדר ויהי' כחציו. זה לא אמרינן. דחציו ברי היזקא ורו"מ לא ברי היזקא. ורק על הליכת האש עצמו גלי קרא דהוי כחציו במה שיוכל לילך ברו"מ. אבל לא במה שהרוח מצוי' מפיל הגדר. וכיון דאיירי ברות מצוי' שפיר ניחא דמחויב משום ממונו. דאינו אנוס בהדלקתו דהו"ל לאסוקי אדעתא שיפול הגדר ברוח מצוי', ועוד י"ל לפמ"ש התוס' שם (בדף כ"ב ע"ב) בד"ה חציו דלענין חציו בעינן רו"מ הרבה שיהי' קרוב לודאי היזק כעין חציו. אבל לענין אשו משום ממונו אע"פ שאינו מצוי כל כך ע"ש. ולפי זה י"ל דאיירי הכא שהגדר הי' יכול לעמוד בפני רו"מ בינוני שאינו מצוי כ"כ. וע"כ אין חייב משום חציו דלענין חציו בעינן שיהא מצוי הרבה. אבל לענין ממונו שפיר חייב. אולם קשה לפ"ז דלמה הוצרך הגמ' לומר וכגון שהי' לו לגודרה ולא גדרה. דמשמע דדוקא כשיכול אח"כ לגדור חייב. ולפמ"ש דאיירי באופן שחייב במעשה הדלקתו משום ממונו. א"כ אף כשאין יכול אח"כ לגדור ולהציל יתחייב. וכמו בכל דוכתא דחייב באש אף שאח"כ אין יכול להציל. ע"כ צ"ל דאיירי באופן שאין לחייבו על הדלקתו שנפל הגדר ברוח שאין מצוי' כלל. ולכן לא מתחייב רק בשיכול לגדור. ונתעורר קושיתנו דמ"ט חייב גם בשיכול לגדור כיון דאנוס בהדלקתו והוי כמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס

ועכצ"ל כמש"ל (באות ד') לחלק בין אש לבור דאונס אין מסלק המעשה לגמרי ורק דמי לברשות וע"כ חלוק אש מבור. וכמו דאמרינן (בדף מ"ח) דשניהם ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין ואש מיקרי הזיק. וע"כ