אמרי משה קסב

דיש בבור שני דינים להתחייב. אחד על עשיית הבור ואף שאין הבור שלו שתפר ברה"ר. והשני כשהבור שלו אף שלא פשע כלל בעשיתו וכמו בירש שהיורש לא פשע כלל בעשיתו ומ"מ חייב משום שהבור שלו. ונראה דמזה פשוט להגמרא דגם לאחר נפילת אונס חייב כל זמן שלא הפקיר והבור שלו. והיינו דלא גרע מיורש שג"כ לא פשע כלל. וכיון דזה דין מיוחד שחייב בבור משום שהבור שלו אף שלא חפר ולא פשע כלל, י"ל דבאמת לא הוי כחופר ועושה בור. ורק דכל זמן שהוא שלו חייב אבל כשהפקיר פטור. ואף שהי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר בכל זה פטור. כיון דלא הוי ככורה בור ורק משום ממונו נתחייב. וע"כ כשהפקיר אח"כ פטור וכמו שור שהפקיר

יז) ובאמת מצינו בזה מחלוקת הראשונים דבש"מ (בדף כ"ט) הביא בשם הריב"א במפקיר נזקיו לאנ"א דאם הי' לו פנאי לסלק קודם שהפקיר גם כשהפקיר אחר כך חייב כיון שכבר נתחייב לסלקן עיין שם. וכן משמע מרש"י (דף מ"ח) ואולם בתוספות שם ד"ה וטינפו מתבאר דלא ס"ל כהריב"א וגם כשהי' לו פנאי מיפטר כשהפקיר אח"כ. וע"ש (דף מ"ח) בש"מ שהביא ג"כ מחלוקת התוס' והריב"א בזה. ודעת הריב"א נראה דעל ידי שהבור ממונו נעשה ככורה בור ועל כן כמו בכורה בור שחייב גם כשהפקיר. ה"נ כשהבור שלו ויש לו פנאי לסלק ונתחייב לסלק הוי ככורה בור ושוב ל"מ ההפקר. והתוס' ס"ל דע"י שהבור שלו לא הוי ככורה ורק דהוא דין מיוחד להתחייב משום ממונו וע"כ כשהפקיר אח"כ פטור וכנ"ל

יח) וע"פ הנתבאר נראה דגם הך דינא בהפקיר רשותו קודם ואח"כ הפקיר בורו תליא בשני שיטות הנ"ל. דלהריב"א דבמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס כשהי' לו פנאי לסלק קודם ההפקר חייב. וע"כ גם בהפקיר רשותו ואח"כ בורו חייב. ומשום דכיון דכבר נתחייב קודם שהפקיר הבור דמי לכורה בור דתו ל"מ ההפקר. אבל להתוס' דס"ל דגם כשהי' לו פנאי פטור כשהפקיר אחר כך. דאף שכבר נתחייב קודם ההפקר מ"מ לא דמי לכורה בור. ורק דכל זמן ששהוא שלו חייב וכשהפקיר פטור. וע"כ ה"נ בהפקיר רשותו ואח"כ בורו אף שנתחייב קודם ההפקר. אבל לא הוי ככורה בור כיון דחפר ברשות. ורק דמשום שהבור שלו נתחייב וע"כ כשהפקיר אח"כ גם כן פטור. וכן משמע ברמב"ם בפי"ג מנזקי ממון דגם כשהפקיר אח"כ פטור. ונתבאר דדינא של הסמ"ע והב"ח תליא ברבוותא

והנה כבר כתבנו (באות ט"ו) דל"ק על הב"ח ממה דאמרי' (בד"ו) מהכותל ואילן שנפלו אי דאפקרינהו היינו בור ומשום שהו"ל לסתור הכותל. דהתם הטעם שהו"ל לסתור קודם שנעשה הבור. אבל נידון הב"ח הוא שכבר הי' בור מכבר ובאופן שפטור על העשי'. וע"כ ס"ל דכל זמן שהוא ממונו חייב אבל כשהפקיר אח"כ פטור. דלא הו"ל ככורה בור עי"מ שנתחייב משום ממונו. דהוא דין מיוחד להתחייב בבור משום ממונו לחוד. וע"כ כשהפקיר אחר כך פטור כמו שורו שהפקיר. וכן לא קשה להיפוך להריב"א דס"ל דחייב כשהו"ל פנאי לסלק גם כשהפקיר למה צריך להצד השוה בכותל ואילן. דהתם כשכבר הי' בור והי' ממונו וחל עליו כבר דין בעלים על הבור וע"כ ס"ל דהוי ככורה בור דל"מ מה שמפקיר אח"כ. אבל בכותל ואילן צריך להצד השוה דגם כשהפקיר קודם שנפל ולא נעשה מעולם בעלים על הבור והו"א דכיון דהוי ברשותו כשנטעו מתחלה. ול"ד לכל בור דשלא ברשותו. וע"כ צריך להצד השוה משור דחייב גם כשהי' ברשות, וממילא דחייב אף שהפקיר קודם שנפל ומשום דע"י פשיעתו שלא קץ נתחדש הבור. ואין החיוב כאן משום ממונו ומשום דהכותל שלו. רק החיוב הוא ככל כורה בור. דכיון דאחר אין יכול לקוץ ועליו מוטל לקוץ הוי כעושה בור שיוכל להזיק באיזה ימים אחר החפירה ולא מיד דודאי חייב]

יט) והנה הרמב"ם (בפי"ג מנזקי ממון ה"י) ז"ל, הקדרים והזגגים שהיו מהלכין זאח"ז ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכ"א י"ל לעמוד ולא עומד הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל לארץ בין שהוזק במשאו. והשני חייב בנזקי גופו של ג' אם הוזק בגופו של ב'. אבל אם הוזק במשאו של ב' פטור שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל הב' עם משאו. ובהשגות מבאר דע"כ הרמב"ם איירי בלא הפקירו המשא דאם הפקירו כיון דנתקל אנוס גם הראשון הי' פטור על משאו. ובכ"ז השני פטור על משאו אף שהוא ממונו שלא הפקיר משום ה"ט דהאי בירא לאו אנא כריתי אלא הראשון. וכן ביאר במלחמות דעת הרי"ף וכתב גם כן הטעם דפטור השני דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה מבואר דפליגי על התוס' (בדף כ"ט) דגם בהניח אחר אבנו של חבירו ברה"ר חייב בעל האבן. וצריך לישב להרמב"ם ראיות התוס'. והנה הראי' שהביאו התוס' מהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. כבר נתבאר דאינו ראי' לשיטת רש"י שם דאיירי שהפקיר אח"כ הרשות וחייב משום ההפקר דהוי ככורה בור וכנ"ל (באות ז'). אבל הך דמשאו של שני שלא פשע כלל פטור. והנראה דהרמב"ם בזה לשיטתו. דבפי"ב ה"ב כתב דהחוזר ופתח לרשות חבירו חייב והוא כפר"י בתוס' דף מ"ט הנ"ל (באות א') וקשה על זה קושית התוס' מהך דעל בעה"ח למלויי. וע"כ דמפרש שם הטעם כפירש"י דבשעה שחפר עדיין לא הפקיר הרשות ולא עשה בור כלל בחפירתו לגבי שורים דעלמא. אבל הכא דאיירי לענין נזקי בעל החצר גופא שפיר חייב החופר אף שהבור של בעה"ח ואין החיוב חל עליו משום ממונו. וכשיטתו דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב

כ) ואולם הראי' השני' שהביאו התוס' מגלל כשהפכה לפחות מג' ונתכוין לזכות בה דחייב. היא קושיא עצומה על הרמב"ם והרמב"ן דמוכח מזה דאף דהוא לא חפר הבור דכבר הי' הגלל מונח מקודם שזכה הוא ורק עי"מ שזכה ונעשה ממונו נתחייב. וחם כן כשעשה אחר בור בממונו יתחייב. וביותר קשה ממה דמבואר בירושלמי הנ"ל באות ט"ז דכשירש בור ג"כ נתחייב היורש. וחזינן דאף שהיורש לא עשה כלל הבור וגם לא קנה רק דנפלה לו ממילא בירושה בכ"ז חייב משום דהוי ממונו. ואם כן גם בעשה אחר בור בממונו יתחייב. ולכאורה הי' אפ"ל דדוקא זה חופר וזה מתחייב לא אמרינן. והיינו משום דיש לחייב יותר החופר שפשע ביותר מבעל הממון וע"כ מיפטר בעל הממון. ועיין בש"מ דף כ"ב סברא כעין זו]. אבל ביורש וכן בגלל דליכא בעלים אחרים להתחייב וע"כ חל על בעל הממון החיוב, והכא בהקדרים נימא שהראשון שנפל מתחייב גם כן על