אמרי משה קנט

חל עליו לשמור ממונו רק כשממונו לחוד מזיק. וכמו בהך דכלו חציו דשם האש מיקרי מזיק גם בלא הרוח והרוח הוא רק לקרב האש להניזק. אבל במקומו הוא מזיק גם בלא הרוח וע"כ חייב בכלו חציו משום ממונו. אבל בחץ שאינו מזיק כלל בלא הכח פטור מלשמור. ול"ש להקשות כמו שהקשינו לעיל דהכח גם כן עשה בעצמו ויתחייב כמו בכלו חציו אף שנאנס. דלפמ"ש בכלו חציו אין חייב כלל משום הדלקתו. דכיון שנאנס מסלקינן מעליו מעשה זו. ואי אפשר לחייבו על מעשה זו כלל אף שיכול אח"כ להציל. ורק דחייב משום דהאש ממונו. וע"כ בזורק חץ ותריס בידו דא"א להזיק בלא הכח. ועל מה שעשה הכח בעצמו א"א לצרף להחיוב כיון דהוי אנוס ומעשה שע"י אנוס מסלקינן לגמרי החיוב ממנו. וע"כ דמי לליבה וליבתה הרוח דפטור לשיטת התוס' מהטעם שכתבו דבעינן באש שיוכל להזיק במקומו בלא סיוע הרוח. והא דבכ"ד חייב באש ע"י רוח מצוי' היינו אם הוא מזיק במקומו בלא הרוח והרוח הוא רק לקרבו להניזק. אבל כל שאין מזיק כלל במקומו בלא הרוח לא מתחייב משום אש. וכמו דאמרינן כן לענין החיוב על הדלקתו. כמ"כ על מה שמתחייב משום ממונו שמחויב לשמור שלא יזיק האש. היינו ג"כ אם הוא מזיק במקומו בלא סיוע רוח או שאר דבר. אבל בחץ כיון שאין מזיק כלל בלא הכח ועל הכח הוא אנוס ודמי לרוח. וע"כ אין חל עליו החיוב לשמור החץ. והן אמנם כי בליבה וליבתה הרוח אם יהי' האש שלו יתחייב משום ממונו. היינו משום כיון דהשתא שכבר ליבתה הרוח יכול האש להזיק במקומו וע"כ חל עליו חיוב שמירה, ואף אם ליבתה הרוח לחוד בלא סיוע שלו גם כן יתחייב כיון שהאש שלו. לפמ"ש דאש דמי לבור שמתחייב גם כשלא פשע כלל בעשיתו]. אבל בחץ ותריס כיון דגם עתה א"א להזיק בעצמו כלל בלא הכח. ובכה"ג לא מצינו חיוב באש גם משום ממונו כמו דלא מחייב בכה"ג על הדלקתו

ו) ואולם באמת נלע"ד דל"ד אש לבור שיתחייב גם באש משום ממונו לחוד במקום דאנוס על הדלקתי. ובכדי לברר הדברים נקדים לבאר איזה פרטים בענין בור. הנה התוס' (בדף כ"ט) בד"ה פליגי חידשו דין חדש דלאו דוקא לאחר נפילת אונס חייב כל זמן שלא הופקר והבור שלו. אלא אף כשלקח איש אחר אבן שלו והניח בר"ה מ"מ אח"כ כשיודע לבעל האבן שאבן שלו מונח בר"ה חייב בנזקיו. [וכנראה מדבריהם דהמניח פטור אח"כ כשחל החיוב על בעל האבן]. והביאו ראי' לזה מהא דאמרינן בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור. וכן מהא דאמרינן בגלל דכשמכוין לזכות חייב אע"פ שהוא לא עשה הבור. כיון דדידי' הוא חייב להסיר התקלה ע"ש. ואולם הרמב"ן במלחמות בסוגיא דקדרין כתב להיפך דלא מצינו זה חופר וזה מתחייב. והנה ברחיות התוס' מהך דבעל החצר חייב בנזקי הבור. אף דשם לא מוכח אם יש בעלים אחרים על עשיית הבור. דהתם א"א לחייב בעל השור שחפר הבור דאיש בור ולא שור בור. וצ"ל דעיקר כונת התוס' להוכיח דאע"ג דאיהו לא עביד כלל חייב. דמסוגיא דהכא הי' אפשר לומר דדוקא לאחר נפילת אונס חייב אם לא הופקר דעכ"פ עביד איהו ואונס אין פוטר רק בשאין יכול להציל ולתקן אבל כשיכול אחר כך לסלק ההיזק חייב על מעשיו שעשה הבור. על זה הביאו ראי' דגם כשלא עשה כלל התקלה בעצמו חייב כשהתקלה שלו. מהא דבעה"ח חייב בנזקי הבור וכן מנתכוין לזכות בגללים. וס"ל להתוס' דגם כשנתן אחר התקלה חייב בעל התקלה. ובתוס' (דף מ"ח) נסתפקו בזה עיין שם. והרמב"ן ס"ל לחלק דנהי דחייב גם כשלא פשע בעשיית הבור וכדמוכח מסוגיא דנתקל כנ"ל. אבל כשאדם אחר הניח התקלה שלו לר"ה לא מצינו שיהי' זה חופר וזה מתחייב. כיון דיש בעלים אחרים על הבור דהיינו המניח וע"כ פטור בעל התקלה. ז) והנה לכאורה תמוה לי ראייתם מהך דבעה"ח חייב בנזקי הבור. דהרי לפי מה דמתבאר ברש"י שם איירי דבעל החצר הפקיר רשותו אחר שכבר הי' הבור חפור ע"י השור. וא"כ שפיר דחייב בעל החצר. דהרי ע"י ההפקר שלו הוא דנעשה בור. ודמי לכל הפקיר רשותו ולא בורו דחייב. דאע"פ שחפר ברשות שלו ואין לחייבו על החפירה. מ"מ חייב על שעת ההפקר דע"י שהפקיר הרשות הסמוך עד הבור נעשה כחופר סמוך לר"ה וכמ"ש התוס' (בדף ו') ד"ה מה. ואם כן ה"נ בהך דהכניס שורו לחצר בעה"ב וחפר בה בורות דבשעה שחפר לא הי' עדיין חיוב בור כלל [דהרי איירי הכא ששורים דעלמא ניזקו לא של בעה"ח] דאין להם רשות לשורים דעלמא בחצרו של זה. ורק אח"כ כשהפקיר בעה"ח רשותו ונעשה על ידי הפקרו כבור בר"ה. וע"כ שפיר חייב בעה"ח דהוי ככורה בור על ידי ההפקר שלו. ואם כן מה הביאו התוס' ראי' דמחויב לסלק משום דהוי שלו. ומאי ראי' מזו יותר מכל הפקיר רשותו ולא בורו דלר"ע זהו בור האמור בתורה דגם כן לא פשע בכריתו שחפר ברשותו. וע"כ דשם הפשיעה על ההפקר ונעשה כחופר בור סמוך לר"ה. ואם כן ה"נ בעה"ח פשע בההפקר דבלא הפקרו לא הי' רשות לשורים דעלמא לכנוס. ועל כן חייב בעל החצר. אבל לעולם דאין החיוב משום שהבור שלו רק משום שפשע בההפקר

ח) עוד קשה לי טובא (בדף מ"ט ע"ב) במשנה ברה"י ופתחו לרה"י אחר. דפי' הר"י בתוס' שם דאיירי שחפר ברשותו ופתח לחצר חבירו. והקשו על זה ולפר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעה"ח אם נפל שורו לבור כיון דהחופר משלם בנזקי החצר על בעל החצר למלוי' עיין שם. ותמוה מה הדמיון לשם דקאי בהוזקו בו שורים דעלמא דאין להם רשות להלוך בחצרו של חבירו. וע"כ פטור החופר [אף אם תפרו אדם דבר חיובא וכמש"ש התוס'] משום דלגבי דידהו לא מיקרי כלל מזיק בבורו שחפר. ולהדיא אמרינן שם (בדף מ"ח) דשניהם שלא ברשות הוזקו זה בזה פטורים והיזק ע"י בור מיקרי הוזקו ולא הזיקו ועל כרחך החופר פטור. ובעה"ח חייב כשהפקיר אח"כ דיש להם רשות להלוך אז. וע"י מה שהפקיר נתחייב. אבל במתני' דפתחו לרה"י אחר דקאי כשהוזק שור של בעה"ח שפתח הבור לתוכו. על כן שפיר חייב החופר דהוי ככורה בור סמוך לר"ה שאין לו רשות לחפור ולפתוח הפתח לר"ה. וה"נ אין לו רשות לפתוח לחצר חבירו וע"כ חייב כשהוזקה בהמתו של בעה"ח. ומה זה טענה שישלם בעד נזקי החפירה דהרי בעה"ח תובע נזקי השור שהוזק בבורו. ושוב ראיתי ביש"ש שהרגיש קצת בזה יע"ש. אבל על התוס' היא קושיא עצומה

ט) ובישוב קושיות הנ"ל נלע"ד ברור דהתוס' ס"ל בהך דבעל השור חייב דנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור דאיירי שבעה"ח הפקיר מתחלה רשותו סמוך למקום התפירה קודם שתפר השור. ורק אותו מקום שחפר השור לא הפקיר. ובזה גם כן אמרינן דבעל השור פטור [וה"ה כשחפר אדם פטור כמ"ש התוס'] ובעה"ח חייב בנזקי הבור. ועל כן ניחא שפיר מה שהביאו התוס' (בדף כ"ט) הנ"ל ראי' דאם אחד הניח אבנו של חבירו בר"ה חייב בעל האבן ולא המניח