אמרי משה קנח

ה) ולכאורה אפ"ל דהא דאמרינן בכלו לו חציו דחייב משום ממונו היינו דוקא בגחלת שלו. ואין החיוב על מעשה ההדלקה דעל זה הוא אנוס. ורק החיוב הוא משום שהאש שלו ומחויב לשמור ממונו שלא יזיק בשום דבר לא על ידי אש ולא ע"י בור. וכמו דהדין בבור דגם לאחר נפילת אונס דוקא בהופקר פטור. אבל בלא הופקר חייב. דאף שא"א לחייבו על עשיית הבור משום דאנוס הוא. מ"מ כיון דהבור דהיינו אבנו סכינו ומשאו הם שלו חייב לסלק. וכדמוכח הסוגיא דנתקל דדוקא במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אבל כשלא הפקיר חייב. וכן מבואר להדיא (בדף מ"ח) דבהמה שטנפה גללים חייב משום בור. וכתב שם רש"י דלא פטרינן משום איש בור ולא שור בור. דכל מידי דהוי דילי' בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה גמלו ולא העמידה מחייבינן לי' משום בור. ואע"ג דאיהו לא כריא אלא הגמל כדהו כיון דבשעת נפילה דידי' ועלי' לסלוקי כמו דכריא איהו דמיא. ואע"ג דאפקרי' בתר שעתא עיין שם. ומבואר להדיא דגם כשא"א לחייבו על הכרי' מ"מ אם הוי דידי' חייב. וה"נ יש לומר לענין אש דאף שאנוס בהדלקתו. מ"מ חייב אח"כ אם האש שלו ויכול להציל, וע"כ חייב בכלו לו חציו אף שאנוס הוא בהדלקתו. מ"מ חייב משום ממונו והיינו באש שלו. וע"כ חייב כשיכול לגדור. ולפי זה ניחא הקושיא מזורק חץ ותריס בידו דפטור. דהתם כיון דהחץ אינו מזיק כלל בלא הכת ועל הכת א"א לחייבו דאז לא הי' ראוי להזיק משום שהי' לו תריס והוי כאנוס על הכח. וכיון דהחץ בלא הכח אינו מזיק כלל ע"כ לא חל עליו החיוב לשמור החץ. אף אם איירי שהחץ שלו ואינו מפקירו. בכ"ז כיון שהחץ שהוא ממונו אינו מזיק בעצמו רק בצירוף הכח ע"כ פטור. דאין **(שהי' לו לעמוד ולהזהיר. לא הוי משום זה רק בור ולא אדם המזיק. ואם כן איך בעי הגמ' לאוקמא הך דאם עמד בעל קורה דחייב בעמד לכתף וחייב משום שהי' לו להזהיר. דא"כ לא הוי רק בור ופטור על כלים. והכא תנן דחייב על שבירת החביות. וע"כ דהוי אדם המזיק ע"ש. ובאמת כי קושיא זו קשה גם על הרמב"ם (בפ"י מנז"מ) שפסק ג"כ בהך דקדרין דהראשון בגופו ג"כ אינו חייב על כלים רק על נזקי גופו של שני. וע"כ הטעם דלא הוי רק בור ולא אדם המזיק. וא"כ קשה מהך דעמד בעל קורה דחייב על כלים. ובאמת יש להבין עיקר סברת הרא"ש דהפשיעה שהו"ל לעמוד אינו עושה רק בור ולא אדם המזיק. דלכאורה המכוון בדבריו דלענין שיהי' אדם המזיק לא נחשב זה לפשיעה. משא"כ בנתקל למ"ד דפושע חשיב אדם המזיק ומשום דהוי פשיעה יותר. [וע"כ הוצרך רבא לאוקמא הברייתא דקדרין וזגגין דמשמע דחייב על שבירת הקדרים דסובר דנתקל פושע. וע"כ חייב הראשון גם על כלים דהוי אדם המזיק כמבואר שם ברא"ש]. אבל קשה דמה סברא הוא דליחייב משום בור מיחשב פשיעה מה שהו"ל לעמוד. וליחייב משום אדם המזיק לא חשיב פשיעה

והנלע"ד דבאמת לא מצינו אדם המזיק שיתחייב בלי מעשה. ואם האדם נעשה מזיק כעין בור שמושכב בר"ה ונתקלים ע"י. הי' לנו לאמר דלא חשיב אדם המזיק רק בור. והא דלרבא חייב הראשון בנזקי גופו גם על כלים מדין אדם המזיק ומשום דסבר דנתקל פושע. היינו דכיון דחשבינן מה שנתקל לפשיעה חשיב זה גופא כמעשה דהוי כהשליך עצמו במכוון בכדי שיזוקו בו וזה חשיב כמעשה. ולהכי א"ש דכתב הרא"ש דאם נתקל אנוס וחייב משום שהי' לו לעמוד לא חשיב רק בור ולא אדם המזיק. היינו משום דבלא מעשה לא חשיב אדם המזיק. וכיון דאנוס בנפילתו וא"א לחשוב הנפילה למעשה שוב שפשע במה שהי' לו לעמוד. אבל כיון דזה הוי פשיעה בלי מעשה לא הוי אדם המזיק רק בור. ולפ"ז מיושב שפיר קושית הגרע"א הנ"ל דבעמד בעל קורה לכתף חייב על כלים משום אדם המזיק משום שהי' לו להזהיר. דנהי דעמד לכתף אורחי'. אבל כיון דהי' לו להזהיר וע"כ אין לו רשות לעמוד לכתף רק באופן שיזהיר. וכיון שלא הזהיר הרי שוב יש גם מעשה בעמידתו שעמד במכוון לכתף ולא הזהיר. דבשלמא לר"י דכיון דלא הי' לו לעמוד לא הי' לו להזהיר דטרוד. וע"כ גם בעמד לכתף דטרוד אין לו להזהיר משום דטרוד ולא חשיב העמידה לפשיעה. אבל לר"נ דגם בטרוד הי' לו להזהיר. וע"כ מחשב העמידה באם לא הזהיר לפשיעה וגם חשיב העמידה למעשה. וע"כ הוי אדם המזיק. דמ"ש הרא"ש דמה שהי' לו לעמוד או להזהיר לא הוי אדם המזיק אין הכונה משום דהפשיעה אינה גדולה כ"כ שיהי' אדם המזיק ורק בור הוי ע"י פשיעה זו. דזה אין סברא כלל וכנ"ל. רק דכונתו משום דליכא מעשה. והיינו בנתקל אם אמרינן דאנוס שפיר ליכא מעשה. אבל בעמד לכתף דאיכא מעשה הוי אדם המזיק

ועפ"ז מובן החילוקים (דבדף מ"ח) דשניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו חייבין הוזקו פטורין. והיינו דבהזיקו הוי אדם המזיק וע"כ חייב בכל ענין. דגם כשהניזק אין לו רשות לילך במקום הזה. מ"מ אין לו רשות להמזיק להזיקו. וכדאמרינן שם נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא. אבל בהוזקו דאין עושה מעשה והוי עליו רק דין בור ובור אינו חייב רק במקום שאין לו רשות להמזיק לעשות הבור. ולהניזק יש הרשות לילך. וע"כ בשניהם ברשות אף שיש רשות להניזק. מ"מ כיון דגם להמזיק יש הרשות לעמוד או לישב ולשכוב במקום הזה ולא שינה כלום ממה שיש לו רשות. בכה"ג לא מיקרי תקלה שיתחייב משום בור. והך דפותקין ביבותיהן דאמרינן אף שברשות אם הזיקו חייבין. התם הי' מתחילה התקנה שיהי' לו רשות להוציא באופן שיתחייב אם לא ישמור שלא יזיקו]. ובשניהם שלא ברשות גם כן לא חשיב אדם המזיק. ולא חשבינן העמידה או השכיבה למעשה. והיינו דלגבי הך ניזק שאין לו רשות לילך במקום זה לא פשע בעמידתו. כיון שאין לו רשות כלל לילך במקום זה. וגם חיוב משום בור ליכא עליו לגבי הך שא"ל רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש לניזק רשות. אבל בהזיקו דהוי אדם המזיק גם בשאין להניזק רשות חייב כנ"ל וע"כ חייב גם באין מתכוין מטעם אדם מועד לעולם. ומשא"כ בהוזקו דאין עליו דין אדם המזיק. ובאחד ברשות ואחד שלא ברשות חייב השלא ברשות גם בהוזק הן מדין בור והן מדין אדם המזיק דחשבינן הליכתו או עמידתו למעשה. וכמו למ"ד דנתקל פושע דחשבינן למעשה משום שפשע וכנ"ל, ואם הזיק הברשות לשלא ברשות בזה גם בהזיק בלא מתכוין פטור בדלא ידע לו ומשום דאנוס. אבל בשניהם שלא ברשות ע"כ ל"ל הטעם דפטור משום דאנוס. דא"כ בהזיקו שלא במתכוין ג"כ יפטור מה"ט. וע"כ דלא חשיב אנוס וכמ"ש התוס' דהו"ל לאסוקי אדעתא דכמו שהוא נכנס שלא ברשות שמא גם אתר נכנס. וא"כ קשה דגם בהוזקו יתחייב. דל"ש לחלק דבהוזקו הוא אנוס יותר. אבל לפמ"ש ניחא דכיון דרך תורת בור עליו בהוזקו ע"כ פטור כשהניזק אין לו רשות. דחיוב בור ליכא רק במקום שיש רשות להניזק. [ועפ"ז א"א לאמר כחילוק הנ"ל בין אש לבור דאש מיקרי הזיקו. דלהנתבאר רק לענין אדם המזיק שייך לחלק בין הזיקו להוזקו]:)**