אמרי משה קנו

דרבא דיש העדאה לצרורות ל"ש רק אי פלגא נזקא ממונא, וכיון דקאי הכא למ"ד פלגא נזקא ממונא שפיר אליבי' חייב גם בקרן באשו על כל הגדיש כמו ברגל דחייב באש, אבל למאי דקיי"ל פ"נ קנסא פטור כנ"ל

ה) ויצא לי' להרמב"ם ממה דהקשו התוס' וכל הראשונים דשם בסוגיא מקודם דפריך ותסברא לר"א נזק שלם מגופו מי אשכחן אלא כגון דשני בגחלת, והוא ממש כהך תירוצא דלקמן ושם לא קאמר דכסומכוס ס"ל, וכתבו התוס' דמתחלה לא האריך כ"כ וזה דוחק, ועל כן פירש הרמב"ם דמתחלה קאי הגמרא לפי מה דקיי"ל דפלגא נזקא קנסא, ואליבי' באמת לא חייב כלל בשני על כל הגדיש כנ"ל, וחייב חצי נזק רק על מקום גחלת, ולר"א נזק שלם משום דס"ל כר"ט, וע"כ ל"ש כאן הך דסומכוס דכיון דלא איירי כלל בצרורות דכל הגדיש, אבל לקמן דקאי לתרץ בעיא דרבא דיש העדאה, וזה הוא אליבא דמ"ד פלגא נזקא ממונא ואליבי' גם בשני חייב ח"נ על כל הגדיש, וע"כ הוצרך לומר דכסומכוס ס"ל דאל"כ א"א לר"א נזק שלם דלא עדיף מכל צרורות וכמש"כ התוס', או מטעם שכתב רש"י דאל"כ יפשוט הגמ' דאין שינוי, ובאמת כי להרמב"ם ניחא בפשיטות יותר, דלפי מה דפסק דגם בצרורות דקרן פטור בר"ה אם אין שינוי לצרורות, וכמ"ש המ"מ בהל"ו ע"ש, ואם כן ממ"נ אם יש שינוי לצרורות איך קתני ח"נ, ואם אין שינוי אם כן היי כרגל לפטור בר"ה וגם לשלם מעלי' והכא תני דמשלם מגופו, וע"כ מוכרחים לומר דכסומכוס ס"ל דלית לי' כלל ההלכתא דצרורות, וכיון דחזינן דמתחלה לא הביא הגמ' דכסומכוס ס"ל ע"כ הטעם משום דלפי מה דקיי"ל דפלגא נזקא קנסא ליכא דין אש בקרן, ואין חייב ח"נ על כל הגדיש רק על גחלת, וע"כ אין שייך להביא הך דסומכוס

ו) והנה בצרורות דקרן אי משלם מגופו או מעלי' הנה מבואר מרש"י ותוס' דס"ל דמגופו משלם אף לפי מה דקיי"ל דצרורות דרגל מעלי', ולא אמרינן דכל צרורות הוי תולדה דרגל, דאל"כ למה הוצרכו רש"י ותוס' לדחוק במה דאמרינן דכסומכוס ס"ל, משום דאל"כ יהי' תליא בהאיבעיא דיש שינוי, הרי בפשוט ע"כ צ"ל דכסומכוס ס"ל, כיון דרוצה לדחות דא"א לפשוט בעיא דרבא דצרורות מגופו משלם. משום דהכא איירי בשני דהיינו צרורות דקרן, ואי נימא דאין נפ"מ בצרורות בין קרן לרגל, א"כ גם אי איירי בשני נפשוט בעיא דרבא דגם צרורות דרגל מגופו, וע"כ צריך הגמ' לומר דס"ל כסומכוס, ומוכח ע"כ דס"ל לרש"י ולתוס' דגם אי צרורות דרגל מעלי', בכל זה צרורות דקרן מגופו, וע"כ קשה להו דלמה הוצרך לומר דכסומכוס ס"ל, (]וזה דלא כמו שראיתי בספר אחד שרצה להעמיס בכונת רש"י (בדף ג') דגם צרורות דקרן הוי תולדה דרגל וממונא ולא קנסא ומשלם מהעלי', ומכאן מוכח להדיא להיפך]. והנה הרמב"ם דפסק בה"ה דבעטה בר"ה והתיזה צרורות פטור, ואם תפס רביע נזק אין מוציאין, שהדבר ספק שמא שינוי הוא ואינה תולדה דרגל. ועיין במ"מ דאין הספק אם הוי שינוי דודאי הוי שינוי, ורק דדין זה אי צרורות דקרן חייב בר"ה אי פטור תליא בהאיבעיא דיש שינוי לצרורות דאם אין שינוי פטור בר"ה ע"ש. ולכאורה אין מובן מה שייך להך האיבעיא, ונראה דהיינו משום דההלכתא דצרורות נאמרה על כל הג' אבות, בשלמא בשן ורגל אשמועינן ההלכתא דח"נ משלם [ומשכחת צרורות בשן כמש"כ רש"י בטנפה פירות להנאתה וכן התוס' (בדף י"ז) בחזיר הנובר באשפה]. אבל בקרן דבל"ז משלם ת"נ מה אשמעינן ההלכתא בצרורות, ובשלמא אי יש שינוי אשמעינן דאינו משלם רק רביע, אבל אי אין שינוי מה חידש ההלכתא בקרן, וע"כ ס"ל להרמב"ם דאם אין שינוי אתי לומר ההלכתא דצרורות דקרן גם כן הוי תולדה דרגל ופטור בר"ה, וזה גופא אשמעינן ההלכתא דאין שינוי היינו דהוי תולדה דרגל, ולפ"ז נראה דגם לענין זה הוי כרגל שמשלם מהעלי' וממונא ולא קנסא. אם כי קשה הדבר לומר דצרורות יהי' חמור מהיזק בגופו שישלם מעלי' בצרורות דקרן, אך זה קשה בל"ז גם כן (בדף י"ט) דבעי ר' ירמי' מר"ז היתה מהלכת בר"ה והתיזה והזיקה מהו, ולרוב הראשונים דלא גרסי ובעטה האיבעיא הוא בצרורות דרגל אי חייב בר"ה, וחזינן דאפשר שיהי' צרורות דהוי כחו חמור מברגל גופא דפטור בר"ה, ולא אמרינן דהרי בגופו איתא גם כחו, ואם כן יתחייב רגל גופא לפחות חצי נזק בר"ה כמו צרורות, וצ"ע

ז) והנה להגירסא שגורסים בבעיא דר' ירמיה ובעטה וכמו שהובא גירסא זו בהשגת הראב"ד ובש"מ] הרי נפשטא האיבעיא דפטור צרורות דקרן בר"ה, והרמב"ם ע"כ דלא גריס יבעטה וקאי האיבעיא על צרורות דרגל, אבל צרורות דקרן אי חייב בר"ה תליא אם יש שינוי לצרורות וכנ"ל. ואולם ברא"ש מתבאר להדיא דס"ל דצרורות דקרן חייב בר"ה, עי"ש בסימן ב' בהאיבעיא דהיתה מהלכת במקום דלא אפשר אלא אם כן מנתזת שפירש דהנפ"מ הוא אם הוי כאורחי' פטור בר"ה, ואי לא הוי כאורחי' חייב בר"ה ואי תפס חצי נזק אין מוציאין, מבואר דס"ל דאף אי אין שינוי לצרורות וחייב ח"נ מ"מ חייב גם כן בר"ה, וק"ל על הש"ע (בסימן ש"צ סעיף ו') שכתב דאם תפס רביע נזק אין מוציאין וע"ש בסמ"ע, ומדוע לא הובא כלל דעת הרא"ש דס"ל דחייב ח"נ בר"ה וכן מתבאר מרש"י ותוס' וכנ"ל, ולדבריהם אי תפס חצי נזק אין מוציאין, וצ"ע סימן כט בהדליק אש ברשותו והלך לגדיש על ידי רוח שאינו מצוי' ויכול להציל ולכבות אם חייב כשלא הציל ובדין בור שהפקיר רשותו ואח"כ הפקיר בורו. ועוד כמה פרטים בדין אש ובור

א) הנה ק"ל טובא בהא דאמרינן למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה, וניחא לי' כגון דנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה דהתם כלו לי' חציו, אי הכי לענין בלוי נמי כלו לי' חציו, אלא למ"ד משום חציו אי"ל נמי משום ממונו וכגון שהי' לי' לגודרה ולא גדרה, דהתם שורו הוא ולא טפת באפי'. וקשה דהרי באש עיקר החיוב דממונו הוא גם כן רק על המדליק ועושה אש שיכול לילך ולהזיק ברוח מצוי', ואף באש שאינו שלו חייב וכמ"ש התוס' שם בד"ה אשו משום ממונא, וא"כ מ"ט חייב באמת בכלו לי' חציו שבשעה שהדליק לא הי' יכול להזיק מפני שהי' גדר מפסיק, ואף שאח"כ נפל הגדר ויכול להציל על ידי שיכול לגדור מהכ"ת יתחייב להציל, כיון שאנוס הוא בהדלקתו ואינו נעשה בעל האש, וא"ל דאף שאנוס הוא בהדלקתו אם אחר כך בידו להציל חייב, דהרי אמרינן בסנהדרין (דף ע"ז) הזורק חץ ותריס בידי' ובא אחר ונטלו ואפילו קדם הוא ונטלו פטור מ"ט בעידנא דשדיא מיפסק גירי', ומשמע דפטור גם מנזקין, ואמאי לא יתחייב על החץ משום ממונו, דבידו לשמור שלא יזיק החץ על ידי שלא יסלק התריס, וא"ל דהתם הטעם כיון דכל זמן שלא סילק התריס הרי