אמרי משה קנה

צריך להיות כשר. ויהי' חצי ישראל וחצי ממזר ויהי' אסור גם בממזרת, די"ל דכיון דבא"א הוי ביאת איסור הוי כולו ממזר, ואולם להס"ד דא"ל תקנה גם בפנוי', משום דס"ל דהולד ממזר מעכו"ם ועבד על ב"י, דלא משום ביאת אסור היא, ורק משום דלת"ק הוי ממזר, ע"ז קשה דרק מצד עבדות יהי' ממזר אבל מצד חירות יהי' ישראל כשר, כיון דלא משום איסור ביאה הוא, צ"ל דרש"י ס"ל ג"כ כהתוס' דבעבד איכא לאו דל"י קדש להוי ממזר משום איסור ביאה, וע"כ כולו ממזר, כיון דעכ"פ הוי איסור בביאתו מצד ח"ע: הלכות נזיקין סימן כח אם יש דין צרורות שעל ידי אש בקרן. וישוב לדברי הרמב"ם

א) הרמב"ם פרק ב' מנזקי ממון הלכה י"ז כלב שנטל חררה והלך לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל החררה והדליק הגדיש על החררה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק. ואם הי' מגרר החררה על הגדיש והולך ושורף משלם על מקום הגחלת חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור. וכתב על זה בהשגות ליתא דצרורות על ידי שינוי מרביע נזק מיהא לא מפטר עכ"ל. והשגתו עצומה. ומה שכתב הכ"מ לישב דכח כחו לאו ככחו דמי לא אבין לענ"ד. דהרי הרמב"ם לא פירש בדאדי' אדוי' שזרקו רק שגרר החררה על הגדיש. וזה גופו השינוי מה שגורר להדליק הגדיש והוי תולדה דקרן. וזה הוא האוקימתא (בדף י"ח) כגון דשני בגחלת. ועיין בתוס' (דף כ"ב) ד"ה דאדיי'. ואם כן אין כאן כח כחו מה שהאש הוי צרורות דאשו משום חציו. וצ"ע. ועיין בלח"מ מה שהשיג על הכ"מ

והנה זה נראה ברור דהרמב"ם ס"ל דליכא חיוב דאש בקרן. היינו דאף דמבואר בסוגיא דאם אשו משום חציו הוי צרורות וחיוב לר"י באנחיי' אנוחי על כל הגדיש חצי נזק, היינו רק באנחי' כאורחי' דהוי אש מרגל. אבל על ידי שינוי דהוי תולדה דקרן ליכא חיוב אש. ומה"ט פסק דבגורר להדליק הגדיש דהוי קרן אין חייב על כל הגדיש, משום דליכא אש בקרן. ול"ד לכל צרורות דקרן דהוי כחו ממש באין כח אחר מוערב, משא"כ באש דכח אחר מעורב ואך דצריך להבין מאי נפ"מ בין קרן לרגל, דהרי ברגל מפורש (בדף כ"ב) דאשו משום חציו דמי לכל צרורות, ולא מחלקינן משום כח אחר מעורב

ב) וביותר תמיה דהרי (בדף י"ח ע"ב) מבואר להדיא דאיכא חיוב אש בקרן בהא דאמרינן א"ל רבא כי קמבעי לי אליבא דרבנן דפליגי עלי' דסומכוס, אבל הכא בין רבנן בין ר"א כסומכוס ס"ל דצרורות נזק שלם משלם, וטעמא מאי אמור רבנן חצי נזק דשני ולא אייעד ובפלוגתא דר"ט ורבנן קמיפלגי. הרי מבואר להדיא דאף בשני דהוי תולדה דקרן חייב על כל הגדיש, דאם אינו חייב אל על מקום גחלת אין כאן צרורות כלל [דהכא לא איירי באדיי' שזרקו] ומה שייכת לפלוגתא דסומכוס. וע"ש בתוס' בסד"ה בין דאיירי הכא בחיוב דכל הגדיש, ומבואר להדיא דבקרן יש חיוב אש

ג) והנלע"ד ליישב דאדרבה מסוגיא זו הוציא הרמב"ם דינו דבקרן ליכא אש. ונקדים מה שתמהו על הרמב"ם מדוע השמיט האיבעיא דיש העדאה לצרורות, וכמו שהביא האיבעיא דיש שינוי לצרורות דסלקא בתיקו, ונפ"מ דאי תפס לא מפקינן. והנלע"ד דהנה התוס' הוכיחו שם דהאיבעיא דיש העדאה גם בצרורות דרגל דכאורחי', ואולם רש"י הקשה על זה דמה שייך העדאה כיון דכאורחי' גם בפעם ראשון, וקושיא זו הוקשה להרמב"ם, וע"כ ס"ל דבעיא דרבא דיש העדאה לא שייך רק אי פלגא נזקא ממונא, דסתם שורים לאו בחזקת שימור ובדין הוא לחייבו כולו ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד, וכיון דמצינו דגם בשדרכי' להזיק בפעם ראשונה יש נפ"מ בין תם למועד, וע"כ יש למיבעיא גם בצרורות דכאורחי' דלמא יש העדאה, ובפעם הראשונה רחמנא חס עלי' דלא ישלם רק חצי נזק, כדמצינו בתם דקרן דאף דמסברא הי' חייב בכולי נזק מ"מ רחמנא חס עלי', וה"נ ההלכתא דצרורות לא אתי להקל רק בפעם הראשונה, [אם כי י"ל דבקרן אף למ"ד דפלגא נזקא ממונא מ"מ לא הוי כאורחי' בתם כמו במועד, אבל עכ"פ יש לומר דגם באורחי' לגמרי יש נפ"מ בין תם למועד]. אבל למ"ד פלגא נזקא קנסא דלא מצינו כלל דין העדאה רק לעשות השור מועד, שבפעם ג' נעשה כאורחי' ומוחזק לנגחן ומקודם לא הי' מוחזק לנגחן והי' פטור מצד הסברא לגמרי, ורק רחמנא קנסי'. ואם כן לפי זה אין שום מקום להסתפק דיהא שייך העדאה בכאורחי', כיון דלא מצינו כלל דרחמנא חס בפעם ראשון דאורחי', ואם כן מהכ"ת נחלק בצרורות דאורחי' בין תם למועד, וכיון דבאורחי' אין העדאה גם על ידי שינוי אין להחמיר יותר מכאורחי' וכמ"ש בתוס'. וע"כ הרמב"ם דפסק דפלגא נזקא קנסא לא הוצרך להביא האיבעי' דיש העדאה לצרורות דודאי אין העדאה למה דקיי"ל דפלגא נזקא קנסא

ד) והנה בטעמא דס"ל להרמב"ם דבקרן ליכא חיוב אש, י"ל משום דהא דאשו משום חציו לא ידעינן זה מסברא, דבאמת ל"ד אש לחציו דהוא כחו לחוד בלי כח אחר מעורב ואש כח אחר מעורב בו. ורק דילפינן זה מקרא דפתח הכתוב בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו לומר דאשו משום חציו, וכיון דצריך לילפותא י"ל דבקרן תם דהוי קנסא אי אפשר למילף דאשו כחציו, וע"כ ס"ל להרמב"ם דבכלב שגרר החררה על הגדיש והולך ושורף דהוי משונה וכונתו להזיק דהוי תולדה דקרן, פטור על מה שהולך אח"כ האש מעצמו ודולק כל הגדיש, ול"ד לצרורות ע"י שינוי דכל צרורות הוי כחו לחוד, אבל אש דכח אחר מעורב בו לא הוי כצרורות ופטור, והרמב"ם לשיטתו דס"ל דבכל אש פטור טמון אף בלא כלו לו חציו. ועיין בהגר"א בסימן תי"ח מש"כ ליישב דברי הרמב"ם מה דקשה עליו מסוגית הגמרא ע"ש. ועכ"פ מוכח מהרמב"ם דאש לא הוי מסברא כחציו ממש רק ילפינן זה מקרא, וע"כ גלי קרא דפטור על טמון, דאם מסברא אשו כחציו ודאי דלא הוי שייך למפטר טמון, כמו בחץ דחייב על טמון, וכיון דצריך ילפותא דהוי כחציו שוב אי אפשר למילף חיוב אש בקרן למ"ד דהוי קנסא, ורק באנחי' בלא שינוי דהוי רגל חייב על הגדיש חצי נזק משום צרורות דהוי כחציו מילפותא דאשו משום חציו. [ולא שייך להקשות דגם ברגל אי אפשר למילף דאשו משום חציו דהוי אדם המזיק וחמיר מנזקי ממונו, די"ל דכיון דפתח הכתוב בנזקי ממונו הוא מגלה דגם בכל נזקי ממונו דאשו כחציו, אבל בקרן דהוי קנסא ודאי אי אפשר למילף דהוי כחץ]. והא דמבואר (בדף י"ח ע"ב) דגם בשני חייב על כל הגדיש מדקאמר דכ"ע כסומכוס וכנ"ל, היינו משום דשם קאי הגמ' על הא דפריך אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה, אי לר"א יש העדאה ולרבנן אין העדאה, וע"ז משני א"ל רבא דאיירי ע"י שינוי, וכבר כתבתי דבעיא