אמרי משה קמט

מכי תהי' וילדו לו כנ"ל לכאורה. ולפי זה קשה טובא דכיון דס"ל להגמרא דלענין שעבוד ממון שייך לאדוניה מצד הסברא. הו"ל להגמ' להקשות בפשטות דגם בלא קרא דכי תהי' ידעינן דולד שפחה כמותה. כיון דידעינן דהולד משתעבד לאדוני'. אם כן ממילא הוא עבד מצ"ע אף אם אינו מתייחס לאמו. ואך י"ל דצריך קרא שלא יתיחס הבן כלל לאביו ליורשו ולטמא לי' ולפטור מהיבום. וע"ש בתוס' דמשום דהוא עבד מצד עצמו לא הי' ידעינן דאין מתיחס כלל לאביו

ז) ואולם באמת בל"ז לא קשה מידי. דאם לא הי ידעינן דולד שפחה מתיחס אחריה. וממילא הי' מתיחס אחר אביו הישראל והי' על הולד דין ישראל אז. על כרחך הי' מסתעף מזה דגם לענין שעבוד לא הי' קנוי לאדוניה. ומשום דבישראל לא שייך קה"ג דעבדות וע"כ דהי' אז ישראל ב"ח. ורק אחרי דידעינן דהולד מתיחס אחריה ואין עליו דין ישראל שוב ידעינן מסברא דהולד משתעבד ג"כ לאדונה. ולהכי פריך הגמ' א"ה שפחה נמי. דכיון דילפינן מכי תהי' וילדו לו דכל דלא תפסי קדושין אין הולד מתיחס אחר אביו רק אחר אמו. א"כ ע"כ גם בשפחה ידעינן דהולד מתיחס לענין איסורים אחר השפחה ולא הוי ישראל. וא"כ למה לי קרא דהאשה וילדיה. וא"ל דאצטריך שיהי' משתעבד ושייך קנין לאדוני'. דהא זה שוב ידעינן מסברא דכיון דהולד אינו ישראל ושייך בו עבדות ע"כ דשייך הממון ג"כ לאדוניה וכחמרתא מעברתא. אבל אילו לא ידעינן דמתיחס אחרי' ואז הי' ע"כ ישראל ואם כן לא הי' משתעבד גם כן לאדונה. נמצא דהילפותא דולד שפחה כמותה הוי בין לענין איסור ובין לענין שעבוד. וחדא תליא באידך

ח) ועפ"ז י"ל עוד בטעמא שכתב הרמב"ם הנ"ל דעכו"ם שבא על שפחה שטבלה הר"ז עבד. וכתב הה"מ דזה פשוט בקדושין דולד שפחה כמותה. ולענ"ד קשה מנ"ל דהילפותא דהאשה וילדיה דולד שפחה כמותה הוא גם בעכו"ם והרי הקרא קאי בעבד עברי. והא לפי מה דמסיק שם דילפינן מכי תהי' דכל דלא תפסי קדושין דהיינו שפחה ונכרית ולדה כמותה ודאי דל"ש הילפותא בעכו"ם. דהא קיי"ל דבאומות הלך אחר הזכר אף דל"ת בהם קדושין. ואם כן גם להך ילפותא מהאשה וילדיה מנ"ל זה בעכו"ם. ולפמ"ש ניחא, דרק בישראל צריך הילפותא דהאשה וילדיה משום דלולא זה הי' מתיחס להישראל ולא הי' שייך בו קנין עבדות וכנ"ל. אבל בעכו"ם דשייך בו קנין עבדות וזה ידעינן מסברא דהולד שייך לבעל השפחה. וכיון דקנוי לאדון ממילא ידעינן דחל עליו איסור עבדות מצ"ע. ואך דצ"ע לענין מצות אם יתחייב די"ל דלזה מתיחס אחר אביו ויהי' דינו כעבדים קודם טבילה. וכן לענין יחוס מפסולי קהל י"ל דיתיחס לאביו ורק לקנין ממון ולאיסור עבדות הוי עבד. ומהרמב"ם משמע דהוא כעבד לכ"ד. בפרט לפמ"ש בסימן כ"ב דליכא איסור עבדות בגיותן וא"כ אי נימא דלענין מצות מתיחס לאביו והוי עכו"ם ורק דלממון הוא קנוי לאדון השפחה וע"כ העבד מצ"ע כנ"ל. אבל איסור עבדות ליכא עליו וסגי בהפקר וא"צ גט שחרור. ומהרמב"ם משמע דהוא עבד גם לאיסור. ועל כן נראה יותר כמש"ל דטעם הרמב"ם משום דהוי כעכו"ם הבא על בת ישראל. וממילא מחויב גם במצות כעבד וע"כ הוא כעבד לכ"ד. עוד יש נפ"מ אם השפחה מעוכבת ג"ש דמופקע הממון. דאי טעמא דהרמב"ם משום דהוי עבד מצד עצמו ומשום דשייך לבעל השפחה. א"כ היכא דהשפחה מעוכבת ג"ש והולד לא שייך לאדוני' לענין ממון. וא"כ נהי' דבישראל י"ל דגם במעוכבת גט שחרור ולדה כמותה. ומשום הגזה"כ דהאשה וילדיה. אבל בעכו"ם דליכא הגזרת הכתוב וכנ"ל לא יהי' הולד עבד במעוכבת ג"ש. אבל לפמ"ש דטעמא דהרמב"ם משום דהוי עכו"ם הבא על ב"י. אם כן גם במעוכבת גט שחרור שייך זה הטעם

ט) ועפמ"ש יתיישב מה שהקשה המקנה דמאי פריך למה לי קרא דהאשה וילדיה תפ"ל מכי תהי'. דבשלמא בנכרית כיון דידעינן מכי תהי' דאין מתיחס אחר אביו הישראל ממילא הוא עכו"ם. אבל בשפחה אף דלא קרינן וילדו לו. מנ"ל שיתיחס אחר האם שיחול עליו דין עבדות. דהא בעמוני ומואבי אצטריך קרא לאסור הדורות ע"ש. ולפמ"ש ניחא, דזה ידעינן מסברא דאם הולד אינו ישראל ויכול לחול עליו קה"ג דעבדות. אז ע"כ הוא עבד מצ"ע אף שאינו מתיחס לאמו השפחה. ורק דלולא הקרא הי' מתיחס אחר אביו הישראל ולא יכול לחול עליו קה"ג של עבד וממילא הי' מותר. אבל כיון דידעינן מוילדו לו דהוא אינו מתיחס אחר אביו ויכול לחול עליו דין עבדות, שוב ידעינן מסברא דחל עליו איסור עבדות מצ"ע כיון שקנוי לאדון השפחה

י) והנה יש להסתפק בישראל הבא על שפחה מעוכבת ג"ש. אם גם בזה הדין דולדה כמותה שיהי' צריך ג"ש. וכנראה דבזה מחלוקת בירושלמי פרק השולח היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא ביאוש בניו ב"ח. ריב"א אמר איפכא דיוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ועיין בפ"י פרק השולח. והנה אם נימא דגם במעוכבת גט שחרור ילפינן מהאשה וילדי'. הי' מיושב מה שהקשינו לעיל דל"ל ילפותא הא ידעינן מסברא דהוא עבד מצד עצמו משום דשייך לאדוני'. ולהנ"ל ניחא דצריך הילפותא במעוכבת ג"ש דמצד עצמו אינו עבד. ועל זה יליף דמ"מ ולדה כמותה משום דמתיחס אחרי'. והנה לפמ"ש התוס' שם ד"ה ולדה כמותה דגם בשפחה שייך לומר הלך אחר הפגום. דלא גרע באין קדושין מיש קדושין ויש עבירה. ולפי זה ודאי גם במעוכבת ג"ש אי אפשר להכשיר הולד בלא ג"ש ואינו ב"ח. ומשום דהלך אחר הפגום ועל כרחך דצריך ג"ש ואסור בב"ח. ומאן דס"ל בירושלמי דמעוכבת ג"ש בניו בני חורין. אם כפשוטו דהם בני חורין לגמרי ומותרים בב"ח. ע"כ דס"ל דל"ש הלך אחר הפגום בשפחה ומשום דלא מיקרי פגום אלא מפסולי קהל. או לפמ"ש לעיל דלא אמרינן הלך אחר הפגום אלא כששני הצדדים ישראלים. אבל כשצד אחד עכו"ם לא אמרינן הך כללא. וס"ל דגם בשפחה דאין דינה כישראלית לגמרי ליתא הך כללא

סימן כז ולד מעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל דקיימא לן דכשר. אי צריך גירות ומילתו אי דוחה שבת

א) כבר הובא באחרונים דדעת התוס' בקדושין (דף ע"ה) ובספ"ק דיבמות דצריך גירות וכ"ה בפסקי תוס' קדושין שם. ובשעה"מ פט"ו מאס"ב הביא מהגדה שהביא רש"י בפרשת אמור ויצא בן איש מצרי בתוך בנ"י מלמד שנתגייר. וכן מוכיח דדעת הרי"ף ג"כ דצריך גרות ע"ש שהרבה לתמוה על השיטה דצריך גרות מהא דמבואר בבכורות (דף מ"ו) דרבא ס"ל דכהנת שילדה מעכו"ם חייב בבכורה ומשום דנתחללה וכ"ש ישראלית מעכו"ם. ורבא גופא ס"ל ביבמות דהולד כשר. ולהשיטות דהוי עכו"ם איך שייך לחייבו בפדיון ונשאר בצ"ע. וקושיא עצומה היא. עוד קשה לי לפי המבואר בתוס' יבמות (דף