אמרי משה קמו

מדוע פסולים כל הני. ובפשוט י"ל דנפ"מ לענין שיוכל ליתן השליח בע"כ של העבד. דכל הני דפסולים לשליחות לא יוכלו ליתן בע"כ של עבד. דל"מ נתינה שלהם כנתינת הרב. ולעולם אם נטל העבד ברצונו הג"ש שפיר מועיל גם ע"י הפסולים לשליחות

כ) ואולם יותר נראה ליישב לפמ"ש הפוסקים דהבעל צריך לכוין בשעת נתינת הגט שמגרשה בגט זה וכ"ה בסה"ג (אות רכ"ט). ועיין בחכ"צ שכתב לפסול גט מומר אף שנותן מרצונו משום דאדעתי' דנפשי' קעביד. ע"ש בסימן א'. ואף שבס' גט מקושר ר"ל דרק לכתחילה בעינן שיכוין. וראיתו מהא דבכתבו ותנו כותבים ונותנים אף שאין הבעל כאן ע"ש. אבל זה תמוה דהרי שם כיון דעשה שליח לנתינת הגט הרי שלוחו כמותו. הן על המעשה והן על הכונה. וכמו בתרומה דמהני כונת השליח וכן בכ"ד. גם מ"ש דהא לא בעינן נתינה לשמה גם כן תמוה. דלשמה וכונה הם ענינים נפרדים. דלשמה היינו שיודע באיזה גט מגרש ובנתערבו הגטין ליכא לשמה. אבל כונה לגרש יש בזה. וכבר הושג מהאחרונים. ועיין ברמב"ם פ"א מגרושין בתנאי הט' דבעינן שיתן לה בתורת גרושין. ולפ"ז הרי ניחא הא דפסולים חשו"ק להולכת השחרור. משום דגם בשחרור בעינן שיכוין האדון בשעת השחרור שנותן לשם שחרור. וע"כ בשליח דהוי כמותו מהני כונת השליח. אבל בחשו"ק דלאו בני שליחות הם הרי מחסר הכונה בשעת נתינת השחרור. ולעולם אם יהי' האדון אצל השחרור ויכון לשחרר. י"ל דגם על ידי חשו"ק מהני דלא גרע מטלי גטך מע"ג קרקע. אבל בסתמא כשמשלח ע"י שליח אין האדון בשעת נתינה ועל כן פסול משום דחסר כונה

כא) ומזה הטעם נראה דלא כהענג יו"ט שחידש דהא דצריך שליחות בקידושין היינו רק בשלא פירש להשליח לאיזה אשה יקדש. דאז בעינן שליחות שיהי' הסכמת השליח כמותו. אבל בפירש לשליח שיקדש לאשה פלונית כיון דבקידושין מהני טלי הכסף קדושין מע"ג קרקע לא בעינן דין שליחות ומהני גם בהנך דלאו בני שליחות וכן גם בשלד"ע, עיין שם בסימן קל"ו. והנה לבד מה שכתב המקנה בק"א דבעינן שליחות על האמירה דנתן הוא ואמרה היא ל"מ. וכן כתב הנתיבות בסימן רמ"ד ע"ש. דבזה יש לדון כיון דמהני עסוקים באותו ענין י"ל דאין האמירה של בעל צריכה שליחות דוקא. אבל לפי הנ"ל כיון דבעינן כונת הבעל לקדושין והכונה צריכה להיות בשעת הקדושין ולא מקודם. על כן צריך לזה שליחות שיהי' כונת השליח ככונת הבעל. ומה שהביא מהמחנ"א בדין שליחות שכתב דעכו"ם ששלח לישראל לשכור לו בית מישראל והלך ושכר קנה העכו"ם השכירות. דלא בעינן לזה שליחות כלל והשליח מעשה קוף בעלמא עביד. וחלק שם על הטור בסימן ק"צ בהילך מנה ותהא שדך קנויה לפלוני דבעינן שיעשה אותו פלוני שליח. והמחנ"א כתב דלא בעינן כלל שליחות לזה. דהא עבד כנעני קונה את עצמו בכסף על ידי אחרים אף שלא מדעתו ע"ש. וכ"כ הנתיבות וגם דבריהם קשה דלכאורה דהא גם בקנינים צריך כונה לקנות. והעודר בנכסי הגר וסבר שלו הוא לא קנה. ומשמע דבעינן הכונה בשעת הקנין גופא ול"מ מה שיכוין מקודם לקנות אחר כך. ואיך יועיל בלא שליחות. וראיית המחנ"א מעבד דמהני בכסף ע"י אחרים אינו מובן. דכיון דבשחרור לא בעינן דעתו דעבד דגם בע"כ משתחרר. וע"כ מהני קבלת רבו לחוד. ואך עיקר דינם ניחא לפמ"ש הרשב"א בגיטין (דף כ"א) דהיכא דדעת אחרת מקני לא בעינן כונת הקונה וסגי בכונת המקנה. ולפי זה שפיר מהני קנין כסף כשהמשלח או השליח עכו"ם אף דליכא כונת הקונה בשעת הקנין. כיון דהמקנה מכוין להקנות סגי בזה. אבל בנידון העונג יו"ט בקדושין דבעינן דוקא כונת הבעל לקנות ואינו מועיל כונת האשה להקנות א"ע. כמ"ש הר"ן בנדרים דאין האשה מקנית א"ע רק היא עושה עצמה כהפקר. ועיקר הקנין מצד הבעל דבעינן כי יקח ולא כי תלקח. וע"כ ל"מ בקדושין כונת האשה להקנות ולהתקדש. דא"כ תהי' היא מסייעת להקדושין וזה ל"מ דבעינן שיהי' כל הקנין נעשה על ידי הבעל לחוד. ולפי זה שפיר בעינן דיני שליחות אף בקדושי כסף דמהני מעג"ק. דכיון שהבעל אינו כאן ומחסר כונת הקנין בשעת הקדושין. על כן בעינן לזה שליחות שיהי' שלוחו כמותו וכונת השליח לקדושין מהני כמשלחו. (ובענין זה תמוה לי מ"ש הנוב"י תנינא סימן נ"ד וכן בא"מ סימן מ"ג דטעם דלא מהני קדושי קטן אף דהוי דעת אחרת מקנה. על פי דברי הר"נ הנ"ל דהאשה רק מפקרת א"ע וע"כ לא הוי דעת אחרת מקנה. וכתבו דלשיטת רש"י בב"מ דהפקר מיקרי גם כן דא"מ גם בקטן מהני קדושי ביאה עיין שם. ותמוה דהרי אם נרצה שיהי' קדושי ק' מהני מצד דההפקר שלה הוי דא"מ. אם כן תהי' היא המסייעת להקדושין וקרינן כי תלקח. ומה"ט גופא ל"מ גם לרש"י קדושי קטן. וצ"ע)

כב) עוד יש להעיר ממה דאמרינן בגיטין (דף כ"ג) דעבד מקבל ג"ש מיד רבו של חברו. ופירש שם רש"י וכן בר"נ משום דעבד איתא בתורת שחרור שליח נמי מצי למהוי. ולמה צריכים לה"ט אם נימא דטלי גטך מע"ג קרקע מהני בשחרור וה"ה שאר קנינים דמהני. ואם כן גם בלא האי טעמא דאיתא בתורת שחרור הי' יכול לקבל גט שחרור. כיון שעבד איתא בכל הקנינים ואם כן יוכל לזכות ולקנות הג"ש לחברו ויהי' מוכרח דס"ל לרש"י ור"נ דל"מ בשחרור מעג"ק. ועיין בתוס' (דף י"ג) ד"ה האומר דאיירי דאינו מוסרו מיד ליד ובכה"ג לא אמרינן תן כזכי. וכן הובא תירוץ זה בר"נ ומשמע דס"ל דמהני טלי גטך מע"ג קרקע בשחרור, ואך יש לדחות עפמ"ש הר"נ בב"מ דבכל זכיה בעינן שלוחו של בעל הממון. וכיון דנעשה שליח של המזכה גם כן ע"כ מהני בתן שחרור לעבדי אי הוי אמרינן תן כזכי אף בנטלו מעג"ק. משום דהוי גם כן שלוחו של אדון. ואולם מהר"נ בגיטין (דף י"ב) מוכרת דס"ל דמהני טלי גטך מע"ג קרקע בשחרור כמ"ש הנתיבות בסימן קפ"ה ע"ש. ולפי זה קשה למה הוצרך הר"נ להטעם דעבד איתא בתורת שחרור על כן מצי למהוי שליח לקבל גט שחרור. והרי גם בלא זה כיון דזוכה השטר ממילא נעשה משוחרר

כג) והנראה ליישב דנפ"מ מהא דעבד איתא בתורת שחרור. דמטעם זכיית הג"ש כמו שאר קנינים הי' צריך כונה לקנות הג"ש ככל הקנינים דבעינן כונה לקנות אבל להטעם דאיתא בשחרור ונעשה כמותו אז אין צריך כונה לקנות כמו בגט דסגי בנתינה לחוד. ואף דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כונת הקונה. והכא האדון מקנה השטר ויש דא"מ. אך יש לומר דבגט דלא בעינן רק נתינה ל"מ דא"מ. ועיין בב"מ (דף י"א) דמשני שם שאני גט דאיתא בעל כרחה. וי"ל דזה הכונה דמהאי טעמא ל"מ דא"מ. ויתיישב בזה קושית המחנ"א בהל' קנין חצר סימן א' ע"ש. ועי"ל דנפ"מ אם יכול האדון ליתן הג"ש להשליח בעל כרחו של עבד. ואף דודאי דהעבד יכול לבטל השליחות. אבל אם לא ביטל השליחות ורוצה שיהי' שליח ואך כעת אינו רוצה להשתחרר. דאז אם איתא העבד בתורת שחרור וחל עליו דין שליח על השחרור. אא"כ יש לומר דיכול האדון ליתן הג"ש להשליח גם בע"כ של עבדו כיון דלא ביטל שלא