אמרי משה קמג

דל"ש כלל קנין לעצמו ע"י שטר קנין דלעצמו הוא חירות ע"ש. וגם בל"ז י"ל דנפ"מ מג"ש לשמה דמהני גם בע"כ של עבד. והעיקר נראה בישוב קושית הקצות עפ"מ שבארנו בסימן כ"ג דרק במפקיר ס"ל לשמואל דאין צריך ג"ש משום דחל ההפקר גם על האיסור ע"ש. ולפ"ז בג"ש שלא לשמה אף אי נימא דנפקע הממון אבל האיסור לא נפקע גם לשמואל

ח) שוב ראיתי דמ"ש (באות ד') ליישב ההיא דכומתי' גם להרשב"א דאין יכול לקבל מתנה מרבי. ובכ"ז ניחא דזכתה הכומתי' משום דס"ל דהעבד יכול לזכות מרבו. ואח"כ הוא דזוכה בחזרה מהעבד דהוי כשדהו שנשבחה עיין שם. זה נסתר ממש"כ הריטב"א להקשות על שיטה הנ"ל. דעבד יכול לקבל מתנה מרבו. מהא דאין מזכה בעירוב ע"י עבדיו הכנענים ע"ש. ואי נימא כמש"כ דגם לשטתם זוכה העבד מרבו רגע אחד ורק דאח"כ זוכה הרב ב רה. אם כן גם לדידהו קשה מעירוב מדוע לא יועיל השמזכה לאתרים על ידי עבדו. כיון דיש קנינים להעבד מיבו גם לאחרים יזכה. וכשמזכה לאחרים ל"ש שיזכה הרב אחר כך בחזרה. ומוכח ע"כ כמ"ש מקודם דהרשב"א והריטב"א ס"ל דאין קנין לעבד כלל בלא רבו, משום דקניניו ומעשיו כאילו הרב עשה. וע"כ אין יכול לזכות לאחרים מרבו מה"ט. דהוי כזוכה הרב בעצמו לאחרים דל"מ. אך דלפ"ז יתעורר הקושיא מההיא דכומתי' איך זכתה. ויהי' ראי' מזה דלא כהקצות דדוקא בגט דסגי בנתינה אמרי' גטה וידה בכ"א. אבל לא היכא דצריך קנין. ומההיא דכומתי' מוכרח דגם בקנין אמרי' גו"י בכ"א וע"כ זכתה הכומתי'. גם יהי' מוכרח דגם בחליפין לא בעינן שתקנה הסודר מקודם קנית דבר הנקנה. רק קנית הסודר וקנין דבר הנקנה הכל כאחת דאם לא כן לא שייך גו"י בכ"א. וכמ"ש באות ו'

ט) ובריטב"א שם ז"ל, מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזיכה לו ע"י אחר אם זוכה בה לגמרי. דומיא דאשה ואין לאדון בו כלום. א"ד אין קנין לעבד בלא רבו ואפילו במתנה שזכו לו אחרים מיד הרב חוזר הרב וזוכה לגמרי. כשם שזוכה במתנה שזכו לו אחרים מיד אחרים. ומסתבר לי דבהא נמי אין קנין לעבד בל"ר דומיא דמתנה דאחרים. דאי לא תימא הכי משכחת לה לר"מ בכסף ע"י עצמו ממתנה שזוכה לו רבו ע"י אחר. מיהו אם זיכה לו רבו ע"י אחרים ע"מ שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאי' כי היכי דמהני במתנה דאחרים. וכ"ש נמי הוא ועדיין צ"ע עכ"ל. ונראה כונתו בהא דמספ"ל שע"י אחרים יכול הוא לקבל מתנה מרבו עפמש"ל הטעם דהעבד בעצמו אינו יכול לקבל מתנה מרבו. היינו משום דמעשיו וקניניו שייכים להרב וכאילו הרב עצמו עשה. ועל כן י"ל דע"י אחרים אף שזכיה מדין שליחות והוי כאילו העבד עשה הקנין אבל אין לחשב הקנין דאחרים בעד העבד כאילו הרב עשה. דאין מעשי וקניני אחרים שייכים להרב. ומכל שכן כשזוכים אחרים ע"י קנין יד דודאי שאין יד אחרים שייך להרב. ובפרט אי נימא דזכי' לאו מטעם שליחות. וכן הוא באמת דעת הריטב"א בהא דבעי לרשב"א אי עבד יכול לעשות שליח דזכי' לאו משום שליחות. לפ"ז ודאי דלא שייך זכות אחרים להעבד כאילו הרב עשה. וע"כ י"ל דעל ידי אחרים זוכה העבד מרבו. והנה מסקנת הריטב"א דגם ע"י אחרים ל"מ. אבל מתבאר מלשונו דאין הטעם משום דלא זכה העבד כלל. אלא דזכה העבד ע"י אחרים ואח"כ הרב הוא דזוכה ממנו בחזרה

י) ועפ"ז יתיישב מה שהקשינו (באות ה') מדוע מהני לרשב"א דלא ס"ל גו"י בכ"א ע"י אחרים יותר מע"י עצמו. הא האחרים צריכים לזכות הג"ש בעד העבד ואכתי מה שקנה עבד קנה רבו. (וכמבואר בריטב"א הנ"ל דגם ע"י אחרים ל"מ לקבל מיד רבו. וקשה מהא דמהני לרשב"א). וכתבנו ליישב דבשחרור לא בעינן רק נתינה ע"ש. אבל להנ"ל ניחא בפשיטות. דאף אי צריך לזכות הג"ש מהני ע"י אחרים גם בלא גו"י בכ"א. כיון דאין קנין ומעשה אחרים כאילו הרב עשה. וזוכה העבד רגע אחד. ושוב אי אפשר להרב לזכות דמיד נשתחרר. וגם יש נתינה לרשות שאינו שלו ע"י יד אחרים. (והא דמבואר דגם ע"י אחרים א"א לזכות. היינו דהרב זוכה בחזרה ול"ק מרשב"א דמהני ע"י אחרים). ורק ע"י עצמו ס"ל לרשב"א דל"מ דחשבינן מעשיו וקניניו כאילו הרב עשה. וגם ליכא נתינה לרשות שאינה שלו. דידו כיד רבו וגטו וידו באין כאחד לית לי'. ומזה סיוע להקצות דשטר שלא לשמה אף שע"י עצמו אין מועיל (דל"ש גו"י בכ"א בשטר קנין לשיטתו). אבל ע"י אחרים מהני. דעל ידי אחרים א"צ לגו"י בכ"א כנ"ל. וסוף דברי הריטב"א צ"ע במ"ש דאם הרב נתן ע"י אחרים להעבד ע"מ שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאי' כמו במתנה דאחרים. וקשה דהרי באחרים שהתנו הטעם כיון דהמתנה אינו נוגע להרב משום דרשות אחרים מעכב שלא יכול הרב לזכות דאל"כ נתבטל המתנה, וע"כ יכול לזכות אף ע"י עצמו וכמש"ל (באות א'). אבל כשהרב עצמו נותן מה מעכב שלא יזכה הרב ע"י התנאתו של עצמו. ואולי כיון דחזינן במתנה דאחרים בתנאי דעל מנת דזוכה העבד משום דאם יזכה הרב יתבטל המתנה לגמרי וע"כ אמרינן לקיים הקנין וזוכה העבד. ולכן ס"ל דגם במקבל מתנה מהרב עצמו ע"י אחרים כיון דע"כ העבד זוכה רגע אחד. ואם אחר כך יזכה הרב הרי יתבטל המתנה למפרע משום התנאי שהתנה שלא יזכה לעולם. ועל כן אמרינן דהמתנה קיימת ואין זוכה הרב בחזרה. דהוי כמקנה לו תמיד וקנינו עומד לצמיתות. (ול"ק על דין זה מה שהקשה הריטב"א מתחילה. דא"כ משכחת לר"מ כסף ע"י עצמו במתנה שזיכה לו הרב ע"י אחרים בע"מ. דכיון דמשום התנאי הוא דאינו זוכה הרב. הרי לר"מ עצמו דס"ל דל"מ בנתנו לו אחרים ע"מ שאילל"ר רשות וע"ש בריטב"א הטעם הוא הדין דל"מ כשמתנה הרב עצמו). והחולקים דסוברים דהעבד מקבל מתנה מרבו גם בעצמו ובלא ע"מ. היינו דס"ל דגם בלא ע"מ אין יכול האדון לזכות בחזרה. דקנינו חשוב כקנין לצמיתות כמש"ל. וגם ס"ל דגם בעצמו יש להעבד קנינים ולא תשבינו קניניו ומעשיו כאינו הרב עשה כנ"ל

יא) והנה מה שהקשה הריטב"א על השיטה הנ"ל דעבד מקבל מתנה מרבו. מהא דאין מזכה בעירוב ע"י עבדיו הכנענים. גם כן יתישב עפמש"ל. דטעמם משום דס"ל דהעבד יש לו קנינים לעצמו וגם מאחרים הוא זוכה מקודם. והרב זוכה ממנו. וברשב"א בקידושין שם מבואר בשם הראב"ד דפליגי בזה תנאי. דר"מ דס"ל דלא מהני ע"מ שאין לרבו רשות אף שכפלו לתנאי'. והיינו מפני שהרב זוכה ישר. ולכן אין מועיל התנאי דהוי כאילו התנה עם אחר. ורבנן דס"ל דמועיל תנאי ס"ל דהעבד זוכה מקודם והרב זוכה ממנו ע"ש. ולפ"ז י"ל דהך דעירוב דאין יכול לזכות מרבו אתיא כר"מ דס"ל דהרב זוכה ישר וקניני ומעשי העבד שייכים להרב. וע"כ אין יכול לזכות לאחרים. כמו שהרב בעצמו אין יכול להקנות חפץ שלו לאחרים ע"י עצמו. וקניני העבד הם כיד הרב לר"מ. וכן ניחא מה שהקשו מגיטין (דף מ"ב) דהכותב נכסיו לשני עבדיו ל"ק באומר חצי חצי. דמוכח דעבד אין יכול לזכות מהרב. גם כן יש לומר דאתיא כר"מ. אבל הם פוסקים כר"מ דמהני ע"מ משום דהעבד זוכה מקודם. וע"כ ס"ל דגם מרבו יכול לקבל מתנה כיון דיש לו קנינים לעצמו. והנה להראב"ד