אמרי משה קמ

דלהכי אין המיתה מתיר כמו בגר משום דבשעה שמת מרוותא קמאי עדיין הי' מרוותא בתראי קיים, ואי מתיר כמו ג"ש אין סברא דיעכב מה שיש להעכו"ם קנין וכמש"נ בסימן הקודם בשם תוס' רי"ד ובאמת מוכת כן בגמרא בסוגיא דאמתי' דר"א אשתבאי דשלחו ליה אי יאות עבדת שדור לה גיטא דחירותא ומוכח דכשהוא תח"י השבאי מהני השחרור. והקשה בגליון רע"א דכיון דהב"ד א"י להפקיר מהעכו"ם אין כח ביד הבעלים להקדיש ולהפקיר וה"ה לשחרור וע"ש שהניח בצ"ע. (וכונתו נראה דהב"ד א"י להוציא היינו משום דשבאי קנו ע"י כבוש. אבל מה שא"י להוציאו מפני חלמות בכה"ג בקרקע ועבדים דאינם נגזלים נראה דל"מ אינו ברשותו). ולענ"ד נראה דשחרור לא דמי כלל למקדיש ולמפקיר דעיקר הג"ש הוא לקנין האסור. וכמו דבגט אשה ודאי אף כשיצויר שתהי' נגזלת ותהי' א"ב ובכ"ז ל"ש שלא מהני אז הגירושין. ולכן גם בג"ש חל השחרור גם כשאינו ברשותו דהוה ענין גירות והקנין ממון ממילא נפקע. וכיון דחזינן דמהני בשחרור אף כשא"ב משום דהוא דין גירות להפקיע איסור דעבדות. ה"נ גם כשיש להעכו"ם קה"ג דממון מהני השחרור. ודוקא כשיש לישראל קנין ממון מעכב השחרור וכמש"נ בסימנים הקודמים. ועכ"פ כיון דקנין ממון דעכו"ם אין מעכב על השחרור ואם נימא דהא דמיתה מתרת גם כן מטעם שחרור הוא אם כן אמאי מעכב הק"מ דמרווחא בתראי דעכו"ם שלא יתיר המיתה איסור דעבדות. מזה מוכרת דמיתה דמתרת אינה מטעם שחרור אלא משום דא"ל בעלים. ולכן שפיר מעכב גם ק"מ דעכו"ם דעכ"פ יש לי' בעלים. ואולם פשטות הגמרא משמע דגזרת הכתוב הוא דמיתה מתיר וראי' הנ"ל יש לדחות. ואמנם אף אי נימא דהמיתה דמתיר הוא מטעם דאין עליו בעלים. מ"מ ל"ק הקושיא דלעיל דיועיל הכסף מדין חילול וישאר בלי בעלים. דז"א דהרי החילול ל"מ רק להפקיע ממון דהקדש שלא יהי' בו דין מעילה. אבל בכ"ז קנין איסור לא פקע. וכמו בכל דבר כשמפקיר דאף דא"ל בעלים על הממון, בכ"ז לא נפקע האיסור שהי' לו מקודם. ה"נ בחילול דכיון שמקודם הי' להקדש קנין איסור שוב לא פקע על ידי חילול

יט) והנה בעבד עברי יש שני דינים ביציאתו ע"י כסף היינו דין גרעין כסף שיוכל לפדות את עצמו ע"י כסף אף בע"כ דאדון. ובזה יש דינים שאין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין וכן אינו נגאל ע"י קרובים. אבל זה דוקא בע"כ דאדון. אבל מדעת האדון יוצא בכל גווני משום דלא גרע עבד עברי מעבד כנעני שיוצא בכסף בכל גווני. וראי' ברורה לענ"ד מהא דאמרינן בקידושין (דף ט"ז) האי שטר היכי דמי אי דכתב לי' שטרא אדמי' היינו כסף. וק"ל טובא דהרי הדין בגרעון כסף דאין לוה וגואל. דבעינן והשיגה ידו. וא"כ איך אפשר שיפדה ע"ע על ידי שטר אדמי' הא לא עדיף שט"ח שלו מלוה ונתן מעות בעין דאינו מועיל משום דלא מיקרי והשיגה ידו. וה"נ שט"ח שלו ודאי דלא מיקרי והשיגה ידו. וע"כ צ"ל דלא איירי הכא בע"כ דאדון משום דין גרעון כסף. אלא דאיירי מדעת האדון ומדעת האדון שפיר יוצא בכסף גם בשט"ח דלא גרע מע"כ שיוצא בכסף אף בלוה מעות. ועיין ברשב"א דמוקי גם כן הכא דאיירי מדעת האדון דאם לא כן קשה מלקמן (דף י"ח) דפרכינן אמאי נקט מרגניתא בידי' יהבינן לי' חספא ע"ש. (ובאמת ק"ל על גמרא הנ"ל דאמרינן סבר רבא למימר בע"כ דאדון א"ל אביי מאי ניהו דכתיבנא לי' שטרא אדמי' אמאי נקט מרגניתא בידי' יהבינן לי' חספא. ולמה לא הקשה עדיפא איך אפשר שיפדו אותה בשטרא אדמי' הא בעינן והשיגה ידו וליכא. ואף אם ילוה מעות ויתן לו דל"ש טעמא דיהיב לי' חספא. מ"מ ל"מ ומכ"ש דשט"ח שלו ל"מ). ועכ"פ הרי מוכרח דגם בעבד עברי יש הדין דשחרור כסף כמו בעבד כנעני. ועוד ראיה ממה דאמרינן שם אי הכי ע"ע נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. וקשה דהרי קיי"ל דאינו נגאל בקרובים. וע"כ צ"ל דקושית הגמרא הוא אם האדון רוצה לשחררו נכפינהו לבני משפחה לפדותו. ומוכרת גם מזה דמדעת האדון מהני שחרור כסף בכל גווני משום דילפינן מעבד כנעני. וכפמ"ש רש"י (דף ט"ז) ד"ה גופו קנוי דבשט"ש נפיק משום דלא גרע מעבד כנעני

כ) ואולם לפמש"ל דשחרור כסף בעבד כנעני הוא מדין קנין לעצמו קשה דמנלן דמהני גם בעבד עברי דלמא רק בעבד כנעני דהוקש לקרקעות ויש בו קנין כסף כמו בקרקעות. וע"כ נקנה ג"כ לעצמו בכסף מדין קנין לעצמו. אבל ע"ע דלא הוקש לקרקעות יש לומר דל"ש בו שחרור כסף. וא"ל דהא גם עבד עברי נקנה בכסף ונילף דקונה א"ע ג"כ בכסף. דע"כ ז"א. דא"כ גם בשטר קנין שלא לשמה נילף שיקנה א"ע כשם שנקנה בשטר. ובאמת פשוט דאינו יוצא בשטר קנין שלא לשמה וכ"כ המנ"ח דאינו יוצא בשטר קנין. אך הוא כתב דזה דוקא לענין קנין איסור שיש בע"ע. וכמו שכ' הראשונים דגם בע"ע יש קנין איסור. על זה ל"מ שטר קנין אבל על הממון שפיר מהני שטר קנין עיין שם. ואולם לענ"ד צ"ע טובא בזה. די"ל דגם לקנין הממון ל"מ שטר קנין. משום דע"ע לא הוקש לקרקעות וליכא בו כלל קנין שטר. דהרי חזינן דצריך ילפותא דע"ע נקנה בכסף ושטר ולא ילפינן מקרקעות. וע"כ דע"ע לא דמי לקרקעות. וגם לפמש"ל דל"ש קנין לעצמו דלעצמו הוי חרות. וא"כ גם קנין שטר יש לומר דל"ש בעבד עברי. וכן משמע קצת מהא דכתב רש"י הנ"ל דשטר שחרור מהני בעבד עברי משום דלא גרע מעבד כנעני. ומתבאר דרק גט שחרור לשמה מהני בע"ע. אבל שטר קנין לא מהני. דהרי נראה דרש"י לא ס"ל דיש קנין איסור בע"ע. והפקר מהני בע"ע כמ"ש בתוס'. ואם כן למה צריך ג"ש לשמה. וע"כ דשטר קנין לא מהני בע"ע. ועכ"פ אף להמנ"ח ל"מ שטר קנין להפקיע קנין איסור. ואם כן גם שחרור כסף מנ"ל דמהני בע"ע אם נימא דבעבד כנעני. הוא מדין קנין לעצמו. הרי י"ל דרק בעבד כנעני מהני משום דיש בו קנין כסף. אבל בע"ע דאין בו קנין כסף לקנות את עצמו. כמו דבקנין שטר אינו קונה א"ע, ה"נ לא יהני בו שחרור כסף. ומדחזינן דגם בע"ע מהני שחרור כסף כמו בעבד כנעני. מוכת דאין זה מדין קנין לעצמו רק הוי כשחרור שטר. וע"כ ילפינן דמהני בע"ע כמו דילפינן ג"ש דמהני משום דלא גרע מעבד כנעני וכפירוש רש"י הנ"ל

כא) וברשב"א (דף כ' ע"ב) ז"ל. ואי אמרת אינו נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו. תמי' לי היכא הוו פקדון והא איהו לפרעון קבלינהו. דאף כשת"ל דאינו נגאל לחצאין היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אע"ג דבעלמא הוי פרעון. כדאמרינן במציעא פרעי' זוגא פרעון הוי. אבל אי ארציי ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון כיון דקבלי' קבלי' עכ"ל. ואינו מובן מהיכן פשיטא לו כל כך דמדעתו מהני גאולת חצאין, כיון דלא מצינו דין גרעון כסף רק בכולה. וי"ל דלחצאין ל"מ גאולה כלל ואין מועיל גם