אמרי משה קלט

מוכרין לאחרים ואחרים מוציאין לחירות הא כיון שהקדש גופא א"ל קנין האיסור א"כ גם הלוקחים מהם איך זוכים בקנין האיסור והרי קה"ג נשאר להמקדיש, ותירץ דכיון דהמקדיש רוצה להקדיש לגמרי ומסתלק לגמרי מהעבד אף שהקדש ל"ק קה"ג אבל הקונה מהקדש שוב יש לו קה"ג לשחרר וכ"כ במוכר לעכו"ם דאף דעכו"ם א"ל קה"ג אבל כשמוכרו לישראל יכול הישראל לשחררו ע"ש ברמב"ן, וק"ל טובא דאיך אמר רבי דנותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו והרי לפרש"י דלכו"ע אין להקדש ק"א א"כ מאי מהני שחרור ההקדש ע"י הכסף להפקיע האיסור

טו) וע"כ צ"ל דרבי ס"ל דשחרור כסף הוא מדין קנין לעצמו וכמו דאמר מפני שהוא כמוכרו לו וע"כ מהני מה שהקדש מקבל הכסף ומוכרו לעצמו וממילא דפקע גם האיסור, וכמו בכ"ד דיוצא ע"י כסף אף דעל קה"א ל"ש מכירה לעצמו ואך משום דכן הוא היציאה דכסף דכל שזוכה לעצמו בקנין הממון ממילא פקע האיסור ולכן גם בהקדש מהני ע"י שמוכרים לו ואף שהקדש א"ל קנין האיסור מ"מ מהני כמו שמהני לרבנן ע"י שמוכרים לאחרים אף שההקדש א"ל קה"ג, וע"כ כמ"ש הרמב"ן הנ"ל משום דהבעלים דהיינו המקדיש מסתלק לגמרי, ולכן הקונה מהקדש זוכה קה"ג (וכע"ז מבואר בב"ב (דף נ"ד) דנכסי עכו"ם הן כמדבר דעכו"ם מכי מטי זוזי לידו מסתלק לי' וישראל ל"ק עד דמטא שטרא לידו, הרי חזינך דע"י הקנין יוצא מרשות המוכר אף שהקונה לא קנה עדיין) וכיון דהבעלים הקנו לההקדש או להעכו"ם לגמרי ונסתלקו לגמרי ורק דהקדש לא מצי לזכות בקה"ג, אבל מרשות הבעלים נפיק לגמרי וגם כשהוא תח"י ההקדש או העכו"ם אין ביד הבעלים לשחרר, משום דכר נפיק מרשותם לגמרי ע"י המקדיש או ע"י המכירה לעכו"ם, ודלא כמו שכ' בקושיתו דכשהוא תח"י ההקדש הבעלים היו צריכים לשחררו דלדידהו שייך קה"ג, אבל בתרוצו תי' דהבעלים נסתלקו לגמרי ונשאר האיסור מופקר בלא בעלים וע"כ הקונה מההקדש הוא דזוכה ע"י הק"מ גם בק"א דבזה ודאי האיסור נגרר אחר הממון וכמ"ש בסי' דלעיל או י"ל דהקדש אף דל"ש אצלם ק"א אבל קנו מהבעלים ע"מ להקנות לאחרים שיקנו לגמרי וע"ז שייך קנין גם להקדש, וע"כ ס"ל לרבי דגם כשמוכרו לעצמו מהני דכיון דזוכה בעצמו בקנין ממון שוב פקע גם קנין האיסור ורבנן דס"ל דא"י הגזברים להוציאו לחירות היינו דס"ל דכסף הוי כשחרור דשטר וע"כ ל"מ ומשום דא"ל קנין האיסור וכמו דא"י לשחררו ע"י שטר, וזה מדוקדק מאוד בלשון רש"י שם והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדיש אלא לדמיו וזו דרך שחרור ולא דרך מכירה ע"ש, משמע להדיא דאילו הוי דרך מכירה הוי מועיל אף שא"ל להקדש קה"ג והוא תמוה וע"כ כמ"ש דאילו הוי דרך מכירה הי' מועיל משום דכן הוא גזירת הכתוב דיציאת כסף דהוי כקנין לעצמו, וממילא פקע האיסור וכדס"ל לרבי וע"כ פרש"י דרבנן ס"ל דאין זה מדין קנין לעצמו רק כשחרור שטר ולכן כיון דהקדש א"ל קה"ג אין יכולים לשחרר

עז) והנה ברמב"ן וכל הראשונים פי' דהקושיא מכאן הוא להוכיח דהקדש יש לו קה"ג דאל"כ לא הי' מועיל מה דמוכרים לאחרים, ומכ"ש דקשה מרבי דההקדש עצמו משחרר וטעמא דרבנן, דההקדש עצמו א"י לשחרר משום דשחרור הוי כמתנה והגזבר א"י ליתן מתנה, ורבי סבר דהוי דרך מכירה ולא מתנה דהרי מקבלים כסף ולפ"ז אין ראי' מרבי דהוי כקנין לעצמו דאף אי מדין שחרור יכולים לשחרר שהרי יש להם קה"ג ורק על הפקעת דין ההקדש שיתחלל ולא יהי' בו דין מעילה ע"ז אמר דהוי כמוכרו ולא כמתנה ושפיר מתחלל ההקדש ע"י הכסף שיתן ודע דאין להקשות דלמה לא יוכל לחלל ההקדש דרך חילול בהכסף שנתן אף שאינו דרך מכירה ועיין סוכה (דף מ"ט), דמשמע קצת דדוקא דרך מכירה נתחלל הקדש ואולם לפמ"ש במק"א לצדד דאפשר לחלל הקדש רק להפקיע קדושת ההקדש אף בלא קנין לעצמו קשה דמ"ט הכא לא מהני מה שיתחלל העבד דהקדש ע"י הכסף והערנו חכ"א בקושיא זו אבל לענ"ד פשוט דלק"מ דנהי דדין ההקדש הי' מתחלל שלא ימעול כשישתמש במע"י לעצמו אבל העבדות לא היה נפקע ממנו ע"י החילול דאף דא"ל בעלים לא הי' עדיף ממפקיר עבדו דצריך ג"ש או כגר שמת אשר לולא דילפינן דעבדו דגר כאשתו דהמיתה מתרת הי' נשאר עליו העבדות אף שא"ל בעלים. וע"כ גם אם יחלל ההקדש וא"ל בעלים מ"מ ישאר בעבדותו, ולכן ע"כ צריכין הגזברין לשחררו וכיון דדרך שיחרור הוא ולא דרך מכירה ע"כ ס"ל דהגזברין א"י לשחררו ואולם לשמואל דס"ל דמפקיר א"צ ג"ש יש לעיין אם החילול בהקדש יפקיע גם האיסור כיון דאין ר"ר עליו אין קרוי עבד. ואולם לפמ"ש בסי' הקודם דטעמא דשמואל משום דההפקר חל גם על האיסור ולהכי מקרי אין ר"ר עליו, ולפ"ז בחילול דלא נפקע רק הק"מ דהקדש והאיסור נשאר אצל הקדש וע"כ לא פקע העבדות אף לשמואל

יז) והנה בהא דאמרינן דעבדו דגר כאשתו דהמיתה מתיר והיינו מילפותא דלה לה מאשה, קשה לכאורה והרי כיון דהדין הוא גם לרבנן דצריכים לזכות בעצמם ומכ"ש לאב"ש דקטנים המחזיק בהן זכה בהן, ואם לא זכו בהן עד שגדלו אז יכולים לזכות בעצמן משגדלו והם משוחררים ואיך אפשר דהמיתה אין מתיר בשעתו ורק בעת שיזכו בעצמן והא ל"ד לאשה דהמיתה מתיר מיד ואולי אפ"ל דאין הכונה דהמיתה היא המתרת רק דמה שאין בעלים להעבד הוא המתיר ולכן בכל עת שזוכה בעצמו לאחר שהגדיל הוא נעשה ב"ח ומשום דליכא אדון לא על הממון ולא על קנין האיסור ול"ד למפקיר דיש בעלים על קנין האיסור וע"כ צריך ג"ש, אבל גר שמת שאין כאן אדון כלל נעשה ב"ח ע"י שזוכה בעצמו

יח) ועפ"ז ניחא מה שתמה הח"ס דמאי פריך מזה לאמימר דהמפקיר ומת א"ל תקנה הא י"ל הטעם במפקיר דאין המיתה מתיר משום דאין המית' כורת לגמרי דהא לולא ההפקר הי' קרינן בו והתנחלתם ורק בצירוף ההפקר, וע"כ בכה"ג אין המיתה מתיר וכמו דמצינו בשטר לל"ק דאמימר דמפקיר לחוד א"ל תקנה משום דאיסורא ל"מ ואע"ג דבאשה הגע מתיר איסורא גרידא וע"כ הטעם דכיון דבעבד יש גם קנין ממון ולכן כשכבר נפקע הממון ע"י ההפקר אין הגט כורת כריתות שלימה וע"כ ל"מ, וכן מצינו בכסף דכשכבר נפקע הממון ע"י יאוש ל"מ השחרור ע"י כסף וא"כ ה"נ י"ל במיתה ומאי פריך מגר שמת ועיי"ש שהניח בצ"ע, ולהנ"ל ניחא דאין המיתה כורת דהא אינו מתיר לשעתו רק כשיחזיק בעצמו ורק משום דאין לו בעלים ולכן אין נפ"מ מאיזה טעם א"ל בעלים, וכיון דע"י צירוף ההפקר והמיתה א"ל בעלים ממילא דמי לגר שמת, וכן מוכרח מדסקרתא דעבדי שכתבו הראשונים