אמרי משה יד

והוי כנפסק מהמעין ושוב א"א לחול ע"ז דין מעין, ורק מקוה הוי מטעם השקה, ומאדמו"ר הנ"ל שמעתי לפרש במשנה הנ"ל דאזלי לשיטתייהו (במ"ה) נוטפין שעשאן זוחלין דפי' הרמב"ם דהי' מנטף טיפין, טיפין, וכיון דנפסק, פסק ממנו דין מעין, ואם ירצה לעשותן זוחלין להיות מחובר שיהי' עליהן דין מעין, ס"ל לר' יהודא דסומך אפי' מקל, והיינו דלא ס"ל כלל הדין דהויתו עי"ט, ויוכל לחבר אף ע"י דהמק"ט, וע"כ ס"ל נמי הכא דה"ה כמי שהי', דאף דהחיבור להמעין הוא ע"י הכלים המק"ט מ"מ דין מעין עליהם. ור' יוסי דס"ל שם דכל דבר שהוא מק"ט חין מזחילין בו והיינו דא"א לעשות החיבור עי"ד המק"ט דהוי הויתו עי"ט, וע"כ ס"ל הכא דהרי הוא כמקוה, דאא"פ להיות עליהם דין מעין ע"י החיבור שהוא ע"י הכלים המק"ט, דכ"ד המק"ט אין מחבר וכהך דנוטפין שעשאן זוחלין, וחשיב כמופסק מהמעין, דאין ע"ז דין מעין, אבל מקוה הוי דלענין מקוה לא בעינן שיהי' מחובר כלל להמעין, דעכ"פ יש כאן מ"ס, ואף דהמים באו עי"ט לא איכפת לן במקוה, וגם אי נימא דגם במקוה איכא הפסול דהויתו עי"ט להרמב"ם, היינו היכא שגם עתה עומדים עי"ט, אבל מה שבאו עי"ט, ועכשיו אינם עומדים עי"ט לא מקרי הויתו עי"ט, והוא פי' נאה ומתקבל אבל לא יתכן לשיטת הראשונים דס"ל דגם בכה"ג מקרי הויתו עי"ט, וכמתבאר (בסעיף מ"ט) ולפי"מ שבארנו א"ש גם להני שיטות וכמש"ל, דאף דהמים שעברו ע"ג הכלים מקרי הויתו עי"ט, מ"מ נטהר, ע"י השקה, ואף דכ"ד המק"ט אין מזחילין ולהרמב"ם הפי' דאין מחבר, מ"מ לענין השקה לא איכפת לן ע"י דהמק"ט וכמש"ל החילוק בשם הב"י, או דס"ל להרא"ש דל"צ כלל להשקה דלא מקרי הויתו עי"ט כלל וכנ"ל. אבל לענין מעין דנפסק בטל ממנו דין מעין וכיון דבעת שהי' המים ע"ג כלים א"א לטבול ופסק ממנו דין מעין, וע"כ גם המים הנמשכים לחוץ א"א לחזר להיות מעין דע"ז ל"מ השקה כנ"ל, ובטעמא דר' יהודא דדינו כמעין י"ל או דל"ל כלל הדין דעי"ט וכדמוכח (ממ"ה) לפי' הרמב"ם וכנ"ל, או דס"ל דגם מעין שנפסק דין מעין עליו, (ועיין במהרי"ק מחלוקת הראשונים בזה) וע"כ ס"ל לר"י דאף כשהי' המים ע"ג כלים אין עליהם דין מעין משום הויתו עי"ט, אבל כשעברו לחוץ ואין עומדים עתה עי"ט חוזרים ומתכשרים להיות עליהם דין מעין והחיבור ע"י הכלים ול"מ הויתו עי"ט

לח) ואולם יש להבין הטעם דמהני השקה להפסול דהויתו עי"ט, דבשאובין גרידא (שלא בכלים המק"ט) כתב הרא"ש הטעם דפסול שאובין הוא משום דהוי תלושין וע"י השקה נעשו כזרועים ומחוברים אבל הפסול דהויתו עי"ט דהפסול שלהם הוא גם כשהם מחוברים, א"כ מה מועיל ההשקה, והנלע"ד עפמ"ש המרי"ק בטעם דהרא"ש וסייעתי' דמעין כ"ש אף שאין ראוי לטבילת אדם מ"מ לא נפסל ברביית שאובין אף לאדם אע"ג דמין במינו בטל ברוב, מ"מ אין מי המעין בטל ברוב השאובין משום דשם מעין עליהם לענין טבילת כלים, והשאובין מתטהרים ע"י חיבורם אל המעין מטעם השקה וזריעה וכמו שנטהרו מטומאתן ה"ה לענין להטביל בהם נכשרו השאובין. ואמנם אותם הסוברים דאף במעין פוסל שאובין לא יסברו הך סברא דהוי מטעם זרועים עכ"ל. ושמעתי מאדמו"ר הנ"ל דהם ס"ל כשיטת הר"י המובא בש"ך (ס"ק קי"ב) דכהופסק החיבור פסול ומשום דליכא כלל דין השקה לסלק הפסול מהשאובין כמו השקת מים טמאים דנסתלק טומאתם לגמרי, אף כשיופסק החיבור מטעם דנעשו כזרועים, אבל השקת השאובין אינו כן, רק כ"ז שמחוברין למקוה כשרה חשבינן הכל כאחת, דשאובין פסול משום דמה מעין ביד"ש אף מקוה ביד"ש, וכשמחוברין לכשרה מקרי כולה ביד"ש, וע"כ ס"נ דפסול שאובין במעין לגבי' אדם, ול"ק דהרי השקת שאובין דמיא לטבילת כלים דסגי בכ"ש (וכמו שתמה ע"ז המשכ"י וכקשר הרגיש המרי"ק ג"כ בזה כנ"ל) והיינו משום דליכא כלל דין השקה בשאובין לסלק הפסול מהם, וע"כ כיון דלאדם בעינן מ"ס וכל דליכא מ"ס אינו חשיב מקוה לגבי' אדם, וע"כ פוסל שאובין, ולע"ד להוסיף דלכל השיטות איכא הך דינא דחיבור לעשות הפסולים כהכשרים כ"ז שהם מחוברים להכשרים, גם מלבד הדין דהשקה מטעם זריעה, מהא דמתבאר דמהני חיבור מ"ג או שאובין המחובר למעין שיטהרו בזוחלין ג"כ וכמתבאר (בפ"ה מ"ג) כנ"ל (אות י"ט וכ"א) ושם ל"ש דין השקה להעלות על המ"ג מעלת המעין, דהרי בהופסק החיבור מהמעין שוב אין מטהרין בזחילה, ורק דכל זמן שמחוברים להמעין חשבינן הכל כהמעין, וכעי"ז הטעם דמהני הטבילה מה"ת בכלים המחוברים למקוה ומעין ובתוך המקוה גם מדרבנן מהני להטביל כלי בתוך כלי, דבזה ל"ש דין השקה כנ"ל (אות כ"ו) וע"כ מדין חיבור הוא [ואך דיש לדחות קצת בזה דכיון דיש להמים שבכלי חיבור מצד אחד להמים שבמקוה לא חשבינן כלל כטבילה בכלי' דהרי מחוברים לקרקע ג"כ] אלא דהרא"ש וסייעתי' ס"ל דלענין לטהר שאובין איכא ג"כ דין השקה מטעם זריעה לסלק לגמרי הפסול אף כשיופסק החיבור וכהשקת מים טמאים, וע"כ אין פוסל שאובין במעין כמ"ש המרי'"ק דכיון דמעין כ"ש מהני לטבילת כלים ה"ה דמהני להשקת השאובין דדמיא לטבילת כלים, וכמו דמהני לטהר מים טמאים, אבל גם להרא"ש איכא הך דינא דחיבור כנ"ל, וע"כ ניחא ג"כ מה דמהני השקה לפסול הועי"ט, אף דל"ש הטעם דהוי כזרועים כנ"ל, אך דכ"ז שהם מחוברים למקוה כשרה, נעשו הפסולים כהכשרים מדין חיבור, (ועוד לפמ"ל אות י"ג דעיקר הפסול דהויתו עי"ט הוא רק על הוית המקוה בתחלה בשיעור המ"ס, וע"כ כשמחובר למקוה כשרה שוב לא הוי כהוית המקוה בתחלה) וע"כ גם אחר שהופסק החיבור כשרים דהוי כהך דסעיף (מ"ח) דאם אינו יורד להדיא לתוך המקוה כשר, וה"נ הוי כאינו יורד להדיא כיון דכבר הי' כשר כשהיה מחוברים

לט) ובעסקי בדפוס בווארשא בא לידי בשאלה ספר אבני נזר וראיתי שם בכמה תשובות שהביא דעת הרשב"א דל"מ השקה לפסול הויתו עי"ט, (והיינו דעת היש מחמירין שבסעיף מ"ט) ומה דקשה ע"ז מהך דממלא בכתף ונותן בעליון, היינו משום דשם ל"מ הויתו עי"ט שכבר הי' שם מ"ס, ומה שיורד אח"כ להתתתונה ג"כ כיון שאינו יורד להדיא לתוך המקוה ל"מ הויתו עי"ט ע"ש, ולא אדע כונתו דאף שהי' כאן מ"ס מ"ט ל"מ הויתו עי"ט, דהמים אלו שהוסיף הרי באו עי"ט, ואם יאמר דכיון שיש כבר מ"ס תו ל"מ הוית המקוה בתחלה, ורק על תחלת עשיית המקוה קפיד קרא וכמש"ל (אות י"ג) א"כ גם בכל השקה יועיל מה"ט דנעשה כאחת וכבר יש מ"ס, ואולי דכונתו דהיכא שנפסק אחר כך החיבור ל"מ ההשקה, ואולם כבר הבאנו לעיל (אות כ"ו) מהש"ך דגם בשלא נפסק החיבור פסול להרשב"א, ובשגם דכיון שכב' הי' כשר כשהי' מחוב' שוב אחרי שהופסק י"ל דכשר דהוי כמו שאינו יורד להדיא, ואשר זה נראה ג"כ כונתו במ"ש דמה שיורד להתתתונה הוי כמו שאינו יורד להדיא להמקוה, וא"כ לפ"ז נפל פיתא