אמרי משה קלח

ירושלמי קדושין ר"י בעי קומי ר"ז הילך כסף שיצא עבדך לחירות א"ל יצא, שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת. ומה בין זה לזה. זה זוכה לבן דעת, הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש, הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להתגדל אשר נראה דגם הירושלמי מפרש דשחרור כסף הוי מדין קנין לעצמו, ואולם לפי הירושלמי משמע דהוא מדין זכיה שזוכה העבד עצמו בהעבדות, ולזה בעי ה"א חרש וקטן ומשני, דחרש מקרי איש וקטן אתי לכלל גדול, והיינו דס"ל דיש זכי' לחרש וקטן וע"ש בנע"י, ואך לפ"ז קשה איך מהני בע"כ כיון שאינו רוצה לזכות. ואם גם בע"כ שייך הטעמים משום דקנו בע"כ מקנה בע"כ או משום דקבלת רבו גרמה א"כ מאי בעי הירושלמי דה"א קטן וחרש הא כיון דגם בע"כ משתחרר פשיטא דמהני גם בקטן וחרש כמו דמתגרשת גם קטנה, ואולי י"ל דשם דלא בעי רק נתינה ע"כ מהני אבל משמע דהירושלמי ס"ל דבאמת ל"מ בע"כ, ולשיטת הסוברים דמהני בע"כ גם לרבנן דלא כהרמב"ם הנ"ל ע"כ דאין זה קנין לעצמו רק מדין שחרור או מתורת קנין אך דאין זה קנין לעצמו, רק הפקעה ופדי' מהבעלים שיהי' ב"ח וכמו שס"ד בירושלמי דמהני קנין להיות הפקר, ולשיטת הרי"ף והרמב"ם פליגי בזה ר"מ ורבנן, ולרבנן הוא מדין קנין לעצמו וע"כ ל"מ בע"כ

יא) ועיין (בדף מ') בהך דאקני לבנו קטן דאמרי' מוקמינן לו אפוטרופוס לינוקא ומקרקיש לו זוזי וכתב לו ג"ח ע"ש דפרש"י דהקטן הוא המשחרר, והתוס' הקשו דאין מעשה קטן כלום להתירו בב"ח דדוקא בממון הפעוטות ממכרן ממכר משום הפקר ב"ד הפקר ע"ש, והנה לכאורה נראה דהתוס' מודים דאם ימכור הקטן העבד לאחר דאז יכול הלוקח לשחררו גם מה"ת דקנין דרבנן מהני גם לענין מה"ת כדמוכח בכ"ד, ול"ק להו רק על השחרור דל"מ בקטן ומוכח מזה דהתוס' ס"ל דשחרור כסף לא משום קנין לעצמו הוא, דאי כקנין לעצמו הי' אפשר להקטן לשחרר ע"י הכסף והוי כמוכרו לאחרים דיכולים לשחררו כנ"ל, ורש"י י"ל דס"ל באמת דמה"ט גם שחרור דהקטן מהני ואולם מלשון רש"י לא משמע כן, ועכ"פ מדברי ר"ת דדחיק לפרש דאפוטרופוס משחרר ע"י הכסף והא דכותב לו ג"ש משום שלא יאמר עבדי אתה ולא פירש דהקטן עצמו משחרר ע"י הכסף מוכח ע"כ דס"ל דלא הוי כקנין לעצמו אף לרבי ורק דהוי דרך מכירה, וע"כ יוכל האפוטרופוס לשחרר ע"י הכסף, או דיהי' מוכח דס"ל דקנין דרבנן ל"מ לענין דאורייתא, ועיין בתרע"א סי' קכ"א שכתב עמ"ש התוס' שם דמשום קנס הפקירו ב"ד את העבד ונתנו לאפטרופוס וכתב שם כלל חדש דחכמים יכולים רק לעשות הדבר להפקר ולהפקיע מהבעלים אבל להקנות לחברו זה ל"מ לדבר הנוגע לדאוריי'. והכא ע"י שהפקירו יכול האפטרופס להחזיק ובאמת עשה קנין בהעבד וע"כ יכול לשחררו ע"ש. ותמוה. דהא הפקר בעבד ל"מ רק נקנין הממון ולא לקנין האיסור, ומה מהני מה שהחזיק האופטרופוס וזכה בקנין הממון הא השחרור צריך לשחרר בעל קנין האיסור דהיינו הקטן דהאיסור נשאר אצלו אף אחרי שהפקירו ב"ד, דדוחק לומר דהפקר ב"ד עדיף משאר הפקר, וע"כ מוכח דהתוס' ס"ל דע"י הפקר ב"ד יכולים גם להקנות להאפוטרופוס, ומהני לענין מה"ת שיכול לשחרר וא"כ הלא יכולים לפרש דהקטן עצמו משחרר ע"י מה שמקנה לעצמו, וע"כ מוכח דס"ל דשחרור כסף לא הוי כקנין לעצמו ולפמש"ל דהזוכה מהפקר זוכה גם בקנין האיסור יתישב דברי הגרע"א הנ"ל דשפיר כשזוכה האפוטרופוס זוכה גם בקנין האיסור ויכול לשחרר. וכנתבאר בסי' הקודם

יב) וברמב"ם פ"ז מעבדים ה"ח כתב ג"כ דהאפוטרופוס כותב הג"ש ובהשגות השיג דהאפוטרופוס א"א לכתוב ג"ש דאינו אדונו אלא האפוטרופוס הוא רק לדקדק על חצי דמיו והכסף גומר ומקרקיש לי' זוזי לינוקא כדי שיכתוב לו ג"ש בשמו ול"צ שחרור אלא כדי שלח יסתבך לאמר עבדי אתה עכ"ל, והנה שיטת הראב"ד הוא כפרש"י אך הוא ביאר להדיא דעיקר השחרור הוא ע"י הכסף, והשטר שלא יאמר עבדי אתה ולמה דחק לפרש כן ולא פי' כפשוטו נראה מזה דנתכוין למ"ש דכיון דשחרור כסף הוא מדין קנין לעצמו שפיר יוכל הקטן לשחרר דממכרו ממכר במטלטלין וכמש"ל אבל על ידי גט שחרור לא מהני וכקושית התוס' דאין מעשה קטן כלום להפקיע האיסור ונלע"ד דהרמב"ם והראב"ד בזה לטעמייהו דבפ"ה כתב הרמב"ם דחליפין ל"מ לשחרור והראב"ד כתב וז"ל ז"א דהקנין הרי הוא ככסף, וכבר כתבנו דלא מצינו רק בקנינים דחליפין ככסף אבל לענין שחרור מהכ"ת שיועיל, וזה דעת הרמב"ם. אבל הראב"ד ס"ל דשחרור כסף מדין קנין לעצמו וע"כ השיג דחליפין הרי הוא ככסף וע"כ ס"ל נמי דמהני שחרור דקטן ע"י כסף (ומזה מוכח דס"ל דשטר הוי ככסף לקנות ע"י השטר שנותן העבד על חצי דמיו, דאם נימא דעי"מ דמקרקיש לי' זוזי ע"י הכסף הזה יוצא, לא הוה צריך לדחוק דמקרקיש זוזי כדי שיכתוב שטר) ועיין פ"ו מערכין הלי"ת דהרמב"ם ס"ל דאין הגזברין מוציאין לחירות והראב"ד פליג ע"ז ואזלי לטעמייהו וכמ"ש באות ט"ו

יג) והנה לשיטת התוס' בההיא דכומתי' (דף מ') דס"ל דנקנה בחליפין משמע ג"כ דס"ל דשחרור כסף הוא מדין קנין, וע"כ מהני גם חליפין, דבכ"ד דקונה כסף מהני גם חליפין, אבל אי נימא דהוא מדין שחרור וכשתרור שטר מהכ"ת דמהני גם חליפין, ועיין שם בראשונים דשיטת הר"ח דחליפין מהני רק להפקיע הממון ולא האיסור, והיינו דס"ל דכסף מדין שחרור וע"כ אין למילף מזה דמהני גם חליפין ורק להפקיע הממון ס"ל דמהני כמו בכ"ד דחליפין הוי קנין ממון, (ומזה נראה כהקצות דשייך קנין לעצמו וגם שטר שלא לשמה מהני על קנין הממון וע"כ ס"ל דמהני גם חליפן להפקיע הממון, ועיין ברא"ש שהביא לשון הר"ח דמהני להפקיע הממון כמקח וממכר) גם ממה דמבואר (בדף ל"ט ע"ב) דבנתייאש או המפקיר עבדו דצריך ג"ש דאז אינו יוצא בכסף, ומשום דפקע לו כספו משמע דכסף הוי מדין קנין לעצמו והיינו שכיון שנקנה קנין הממון לעצמו שוב ממילא דפקע גם האיסור דלעצמו ל"ש עבדות וע"כ כשפקע כספו שוב ל"ש שיצא ע"י כסף דל"ש קנין על קנין האיסור לחוד אבל אי נימא דשחרור כסף הוי כשחרור שטר מדוע לא יועיל גם לקנין האיסור לחוד. ויש לדחות

יד) ולכאורה נראה דזה מחלוקת תנאי בסוגיא דהמקדיש עבדו (בדף ל"ח ע"ב) דאמר רבא ומותבינן אשמעתין, המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים, ואחרים מוציאין אותן לחירות, רבי אומר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו, והנה לפי פי' רש"י כפי המתבאר ברמב"ן דפשיט לו דהקדש אין לו קנין איסור של עבדים והיינו דאמרי' גופו לא קדיש היינו דל"ש קה"ג דהיינו קנין איסור אצל הקדש דאין יד להקדש אלא לקנות ממון וזה אינו קנין ממון ששני קנינים יש בעבד, א' ק"מ דחייב למע"י וא' קה"ג שהוא איסור דומיא דקנין אישות דלא פקע אלא בג"ש אף כשפקע ק"מ שבו כגון שהפקירו. ולא מצינו דין זה אלא להדיוט אבל לא להקדש, ואח"ז הקשה הרמב"ן דא"כ איך אמרינן דהגזברין