אמרי משה קלו

בשפחה אבל קנין מע"י פקע בדברים והו"ל דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך ג"ש, וה"ה נמי שהמפקיר ע"ע יצא לחירות וצג"ש, מיהו התם בע"כ הפקר הוא דמהני לו להוציאו לחירות משום דכיון דאפקרי' סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במע"י אבל מחילה לא מהניא לי' אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לי' יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה זו במע"י אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במע"י ע"י מחילה, ולמ"ד שהמפקיר ע"כ א"צ ג"ש וה"ה ודאי דאמר הכא בע"ע אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סילק רשותו וזכותו לגמרי ופקע בו אפילו קנין איסור שזוכה העבד בעצמו לגמרי כאילו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מע"י ואגב אורחא שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין עכ"ל, ומתבאר לדבריו דשייך קנין בע"ע במע"י לעצמו משום דאין ידו כיד רבו, (וצ"ע ממש"כ אח"כ דשמעי' מהכא דמחילה א"צ קנין דמשמע דאין זה משום שקונה בעצמו, ורק בלא קנין הוא זוכה במע"י ע"י המחילה) אבל עכ"פ התוס' דס"ל דל"מ מחילה בע"ע קשה, מדוע באמת אין מועיל במה שמחזיק בעצמו

ד) ומזה נראה להוכיח דל"ש קנין לעצמו, ומשום דקנין ל"ש רק לנתק אותו הקנין עצמו שהי' לי' להמוכר שיהי' שייך להקונה אבל בקנין עבד לעצמו ל"ש לקנות העבדות דלעצמו ל"ש עבדות ואצלו הקנין הוא חירות ולכן אין שייך על זה קנין. ומוכח מזה דלא כהקצות דשטר שלא לשמה מהני להפקיע הממון ע"י אחרים ולהנ"ל לק"מ דל"ש קנין לעצמו. ועפ"ז ע"כ צריך לפרש הא דבגר שמת דקנו עצמם דלאו מדין קנין לעצמם הוא, והוא ענין גירות דכיון דע"י ההפקר מסתלק רשות הבעלים וחל עליו דין ישראל במקצת ולמ"ב לרש"י דמעוכב ג"ש אסור בשפחה אלא אף להתוס' דמותר בשפחה מ"מ חל עליו דין ישראל במקצת ששוב א"י למכור א"ע לעבדות ואפשר דיהי' עליו איסור דל"ת בו עבודת עבד. וע"כ בעינן שירצה לזכות בעצמו שיחול עליו השחרור שהוא גירות במקצת, וכשאינו רוצה להיות משוחרר לא חל עליו דין גירות בע"כ, דדוקא בשיחרור גמור משתחרר בע"כ דגמרי מאשה אבל השחרור במקצת ע"י הפקר בעינן שירצה העבד ענין הגירות במקצת, אבל אין זה מדין קנין, וכצ"ל להנתיבות דל"ש קנין בעצמו ע"י חצירו, דקרקע אין נקנה ע"י חצר ועפ"ז מיושב ג"כ מה שהקשה הנתיבות סי' רע"ג לשיטת רש"י דהפקר הוי דא"מ, וא"כ איך מבואר (בדף ל"ט) דמפקיר עבד קטן ל"מ לזכות בעצמו הא הוי דא"מ דמהני גם בקטן. והנה (מדף ל"ט) בלא"ה לק"מ, דשם קאי לענין יאוש, וביאוש נראה דגם לרש"י לא הוי דא"מ ואך ברש"י שם נזכר לענין הפקר ועיקר קושיתו הוא על השו"ע שם דמפקיר עבד קטן כל הקודם זכה והא לרש"י הוי דא"מ, ואולם לפמש"כ, הרי מוכח דלא מדין קנין הוא ורק דבעינן דעתם ורצונם משום הגירות וע"כ כשאינם רוצים לזכות וכן בקטנים דל"מ רצונם ודעתם לקבלת הגירות וע"כ יכולים אחרים לזכות בהם ושוב ל"ק לרש"י דהפקר הוי דא"מ ומהני גם בקטן דהרי בלא"ה ל"ש קנין דאין קנין לעצמו, משום דלעצמו הוי חירות וכנ"ל

ה) ואמנם י"ל דהא דקנו עצמן ב"ח בגר שמת הוא מדין קנין חזקה דכמו דנקנה לאחרים בחזקה כן מה שמוחזק בעצמו הוא כקנין חזקה ולפ"ז ל"ק מע"ע מדוע ל"מ אותו הלשון שכתוב בשטר גם בע"פ בתורת קנין לעצמו דדוקא בעבד כנעני דנקנה לאחרים בחזקה ע"כ גם לעצמו קונה בתורת חזקה אבל בע"ע דליכא גבי' קנין חזקה ל"ש שיקנה לעצמו, וניחא מה שהקשינו על הנתיבות שכתב דליכא קנין לעצמו בע"ע מהא דגר וכנ"ל משום דרק בעבד כנעני שייך קנין לעצמו מדין חזקה אבל לא בע"ע, ואך לפי זה דבגר שמת דקנו עצמו ב"ח הוא מדין קנין לעצמו וכמו כן בהפקר דזוכה בעצמן מדין קנין חזקה יש להבין איך מהני הפקר בע"ע ובמה יזכה ויקנה את עצמו, ואולם נראה פשוט לענ"ד דבע"ע כשהפקיר א"צ כלל לשום קנין ומשום דאחרים ל"מ לזכות בו רק ע"י כסף ושטר וקנינים אלו ל"ש דק מדעתו וגם דהבעלים בעצמן לא הי' להם רשות למוכרו כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מעבדים, וכיון דהפקירו הבעלים שוב פקע עבדות ממילא (ואולם צ"ע מהריטב"א הנ"ל (באות ג') דמתבאר מדבריו דגם בע"ע אחר ההפקר צריך ג"ש לדידן, דלא קי"ל כשמואל ונשאר קנין האיסור שמותר בשפחה ואינו מובן אין אפשר שיהי' מותר בשפחה אחרי דא"ל בעלים, ונראה מדבריו דקנין האיסור נשאר להבעלים אף אחר שהפקיר והם בעלים על זה למסור לי' שפחה וכמו בעבד כנעני דקה"א נשאר להבעלים אחר ההפקר וצ"ע), וזה ל"ק דכיון שאין יכולים לזכות בו איך הוי הפקר דהא בעינן שיפקיר לכל, דכע"ז קשה ג"כ לשמואל דה"ל ג"ש וא"י לזכות בו ומ"מ חל ההפקר וכבר הקשה כן הפנ"י ע"ש, אבל באמת ל"ק דכיון דמצד המפקיר יכולים לזכות ול"ש זכות לעצמו שפיר הוה הפקר. וע"כ במפקיר ע"ע א"צ כלל שיזכה בעצמו דבל"ז הוא ישראל גמור ואין אחרים יכולים לזכות בו כנ"ל אבל כ"ז שלא הפקירו ל"ק שיקנה את עצמו גם בע"פ וכקושית הקצות דהרי א"ל במה לקנות א"ע, ול"ד לעבד כנעני דקונה א"ע בחזקה ובעבד כנעני כשהפקיר ולא זכו בעצמן יכולים אחרים לזכות בו ע"י החזקה או ע"י חצר (ועיין בב"ק דף י"ב) והוא עבד כמתחילה לכ"ד, אבל כשזכה בעצמו או ע"י קנין חזקה כמש"כ לעיל דסגי ברצונו לקבל הגירות במקצת נעשה ישראל ושוב אין חוזר להשתעבד

ו) עוד י"ל הא דבגר שמת קנו עצמן ב"ח ושייך קנין לעצמו היינו כשכבר הוא מופקע מהבעלים ואז שייך קנין במה שמוחזק בעצמו ששוב לא יוכלו אחרים לזכות בו אבל בעוד שהוא תח"י הבעלים ל"ש כלל שיקנה א"ע עי"ז שמוחזק בעצמו, דכ"ז שהוא קנוי להבעלים ל"ש כלל לומר שיקנה א"ע במה שמוחזק בעצמו שהרי זה עיקר עבדותו ששייך להרב וע"כ ל"ש קנין במה שמוחזק בעצמו, וזה מוכרח דאל"כ לר"ע דכסף אינו גומר א"כ למה צריך כלל כסף יקנה א"ע בקנין הממון ע"י מה שמוחזק בעצמו וע"כ דל"ש הקנין שמוחזק בעצמו רק כשכבר מופקר דשוב ל"ש עבדות לרבו וכשם שאחרים יכולים לזכות בו כן יכול לזכות בעצמו עיי"מ שמוחזק בעצמו ולפ"ז ל"ק מע"ע שיקנה את עצמו גם בע"פ במה שמוחזק בעצמו כמו בגר שמת וכנ"ל דכ"ז שהוא שייך להבעלים ל"ש קנין במה שמוחזק בעצמו ורק בגר שמת דכבר מופקע מהבעלים שייך שיקנה א"ע במה שמוחזק בעצמו, ואולם בריטב"א הנ"ל (באות ג') מתבאר דגם קודם ההפקר שייך שיקנה א"ע במע"י וגם בעבד כנעני הי' מועיל מחילה רק משום דידו כיד רבו, וכשם שאינו מקבל מתנה מרבו כך א"ל יד לזכות במחילה זו אבל בע"ע מועיל מחילה משום דיש לו יד לזכות במחילה כשם שי"ל יד לקבל מתנה מרבו, ומבואר דשייך קנין לעצמו אף כשהוא תח"י רבו, (דבלא קנין ודאי דל"ש מחילה בעבד כנעני שגופו קנוי וע"כ דהוא ע"י קנין שמוחזק בעצמו) אבל אינו מובן איך שייך קנין לעצמו שהרי זה הוא עיקר העבדות וע"ז הוא דקנוי לרבו והרי