אמרי משה קלה

התוס' בב"ק דיאוש ל"ק רק להגזלן ע"ש, ומש"כ דל"פ ע"י היאוש רק ק"פ כונתו פשוט דאלו נפקע ע"י היאוש לגמרי כשמואל דמפקיר א"צ ג"ש הי' ממילא פקע השעבוד דמע"י כיון דעכו"ם ל"ש לקנין איסור ובכה"ג מפקיע וכנתבאר בסי' הקודם, אבל כיון של"פ רק קנין פירות (היינו קנין הממון דמכונה בראשונים בשם ק"פ) וזה הק"פ זוכה השבאי ע"י היאוש וע"כ גם הפודה זוכה בזה. ואולם בקה"ג לענין משק"ע ק"ר אפשר דבאמת אין זוכה הפודה ומשום דגם השבאי לא הי' לו זה הזכות והעבד זוכה בעצמו ע"י היאוש בקנין הגוף וישתעבד להפודה רק למע"י או אפשר דהפודה זוכה לגמרי, ומשום דישראל כיון שקונה עבד למע"י לעולם ממילא שייך לו גם הזכות שיהא ידו כידו, ואף דהשבאי לא הי' לו זה הזכות מ"מ ל"מ העבד לזכות בעצמו בזה משום דל"ש ע"ז זכיה לעצמו, דכיון דקנוי הוא לו לישראל למע"י לעולם ממילא זוכה גם בזה שיהא ידו כידו, ודברי הרשב"א מיושבים בזה היטיב בס"ד

סימן כד ביאור דין שחרור כסף

א) יש להסתפק ע"כ בכסף אי הוא מדין שיחרור כמו שטר או שהוא מדין קנין לעצמו והיינו דכמו שנקנה לאחרים בכסף כן כשנקנה העבדות לעצמו הרי ממילא הוא ב"ח דלעצמו ל"ש עבדות והנה זה ודאי דלולא הגזה"כ והילפותא דילפינן דנקנה בכסף מוהפדה לא הי' ידעינן מסברא דנקנה בכסף מדין קנין לעצמו דאל"כ גם שטר שלא לשמה יהני מדין קנין לעצמו דהרי גם בשטר הוא כותב ה"א לעצמך ה"א קנוי לך ויקנה א"ע בשטר שלא לשמה וכמו שנקנה לאחרים, והנה כבר הקשה כן באמת הקצוה"ח בסי' ר' דשטר שלא לשמה יועיל מדין קנין ותירץ דעל קנין הממון באמת מועיל גם שלא לשמה ורק על קנין האיסור צריך לשמה ואולם הקשה לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש א"כ יהני גם שלא לשמה לשחרור וע"ש שהוכיח מזה דדוקא בגט ושחרור דבעינן רק נתינה אמרי' גו"י בכ"א וע"כ שלא לשמה בתורת קנין ל"ש גו"י בכ"א וע"כ ל"מ, ונשאר בצ"ע דע"י אחרים יהני גם שלא לשמה וע"ש, והנה יבואר להלן מה שי"ל דגם ע"י אחרים ל"מ בתורת קנין, (ולפמ"ש ביגד"ת דדוקא במפקיר ס"ל לשמואל דא"צ ג"ש, ומשום דהפקיר גם דין בעליו על השחרור וכדהוכחנו מכ"ד ולפ"ז לק"מ קושית הקצות והנה להקצות פשוט לו טובא דעל קנין הממון שייך קנין לעצמו, ולענ"ד צ"ע, דא"כ לר"ע דכסף אינו גומר וכן לשמואל דמפקיר עבדו א"צ ג"ש, ל"צ כלל ילפותא דע"כ יוצא בכסף דמסברא ידעינן דמועיל מדין קנין לעצמו וממילא דא"צ ג"ש לשמואל וכמו בשטר להקצות דמהני מדין קנין, ובדף (מ"א ע"ב) אמרי' דילפינן יציאת ע"כ בכסף מוהפדה וע"ש ברש"י ד"ה אין לי אלא בכסף דאמרי' בי' דנפקא לחירות, ואש כי יש לדחות דהגמ' קאי למה דקי"ל דלא כשמואל וכסף גומר דלא כר"ע. ואך כי מלשון ר"ע עצמו דקאמר יכול יהא כסף גומר כדרך ששטר גומר משמע דיליף כסף מקרא דוהפדה וע"כ הוא דדמי לשטר דכתיב ג"כ בהך קרא, וכשם ששטר גומר ה"נ כסף, אבל אי לא יליף ר"ע כסף מהך קרא רק מסברא, וקרא דוהפדה אתי רק לדון דע"י כסף ג"כ נעשית שפחה חרופה, א"כ מהכ"ת נילף דגומר. וי"ל בדוחק, (ואגב יש להעיר במה דמתבאר כאן דלר"ע אף שנפדה כולה היא ש"ח ומשום דכסף אינו גומר, ובכריתות (דף י"א) אמר ר"ע והפדה יכול לכל ת"ל ל"נ, אי ל"נ יכול כולה ת"ל והפדה כיצד ת"ש ותב"ת המאורסת לע"ע דמשמע דאי נפדית אינה ש"ח, והא לר"ע עצמו גם כשנפדית כולה היא ש"ת ומשום דכסף אינו גומר, וצ"ל הא דקאמר יכול לכל דוקא היינו כשנפדית כולה ת"ל ל"נ דאיירי גם בח"ש וחב"ח דגם בזה יש אשם דש"ח אבל גם בנפדית כולה ליכא רק אשם ואינו במיתה ומשום דאורעה כל הפרשה ללא חופשה ע"ש ברש"י עוד צ"ע דהרי זה פשוט דמפקיר עבדו וכן לר"ע בכסף דאינו גומר ולא הפקיע האיסור דאין קדושין תופסין, ובכ"ז חזינן דיש בה דין ש"ח לענין אשם וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ מאי פריך (בדף מ"ג) למ"ד דאק"ת בח"ש וחב"ח ואם לחשך אדם לאמר איזו שפחה חרופה זו ח"ש וחב"ח אלמא בת איתרוסא היא א"ל כלך אצל ר"י וכו' והו"ל למפרך מר"ע גופא דגם ע"י כסף היא ש"ח אף דאק"ח וע"כ דגזה"כ הוא, וי"ל, אבל זה פשוט דלת"ק בכסף לר"ע וכן לדידן במפקיר ל"ת קדושין וגם לר"ע י"ל דליכא דין דש"ח במפקיר דדוקא בכסף גזה"כ דחייב אשם אף דאינו גומר ואין ללמוד מחדוש

ב) והנה לכאורה יש להביא ראי' להקצות דשייך קנין לעצמו מהא דאמרי' בגר שמת דבין גדולים ובין קטנים קנו עצמן ב"ח, ולאב"ש דוקא גדולים, וע"ש בתוס' דהיינו משום דקטנים א"ל יד לזכות ורבנן ס"ל דבכה"ג שמוחזקים בעצמן גם לקטנים יש להם יד, ע"ש בריטב"א ועי' תוס' קדושין (דף כ"ג) דמתבאר מדבריהם דדוקא כשרוצים לזכות בעצמן אבל כשאינם רוצים לזכות בעצמן יכולים אחדים לזכות בהם גם בגדולים, וע"כ זכה מ"ז בעבדי' דיהודא הינדואה ע"ש, ומוכח מזה דע"י שמוחזקים בעצמן ורוצים לקנות א"ע הם קונים א"ע. אלמא דשייך קנין לעצמו, ואולם ק"ל לפ"ז ממה דאמרינן בקדושין (דף ט"ז). ל"ל שטרא לימא באפי תרי זיל, א"ר ז"א ע"ע גופו קנוי, וע"ש בתוס' דהפקר מועיל בע"ע דלא גרע מע"כ ורק לשון סילוק ל"מ, וק"ל דאמאי ל"מ מה שא"ל זיל ונותן לו רשות לזכות בעצמו והוא יזכה א"ע עי"ז שמחזיק בעצמו וכמו בגר שמת. ושו"ר שכבר התעורר כע"ז המרי"ק הובא דבריו בקצות סי' רמ"א דהשואל ר"ל דמהני מחילה בחפץ מסוים וע"ז כתב המרי"ק דפשיטא דלא מהני מחילה בחפץ מסוים ותלמוד ערוך בקדושין דל"מ מחילה בע"ע משום שגופו קנוי וא"ל משום שהאדון מוחזק בעבדו שהוא בביתו ורשותו, אבל כשהמטלטלין ביד אחר ובעל המטלטלין מוחל לו מהני דז"א, דהעבד מקרי מוחזק בעצמו וכמו שכתבו התוס' פ"ב דגטין, וע"ש בקצות שתמה דאכתי אף דל"מ מחילה, אבל יקשה דיהני ע"י שיקנה לו ואותו לשון הכתוב בשטר ה"א לעצמך דהוא לשון הקנאה יאמר לו בע"פ, וכתב הוא לתרץ משום דידו כיד רבו ורק ע"י גו"י בכ"א מהני כמבואר בקדושין וע"ש, ותמהני דמדמה הקצות ע"ע לע"כ דא"ל יד רק ע"י גו""י בכ"א והא בכ"ד מבואר דע"ע יש לו יד לקנות וכמו דמזכין בעירוב ע"י וכ"ה להדיא בב"מ צ"ט ובנתיבות שם כתב לתרץ דאין כאן במה לקנות א"ע דאין נקנה רק בכסף ושטר ואפילו אי שייך דע"י דיבורו וקנינו וחצירו באין כאחת הא עבדים הוקשו לקרקעות וקרקע אין נקנה ע"י חצר וע"ש

ג) ולכאורה גם דברי הנתיבות תמוה דהרי חזינן בגר שמת דשייך קנין לעצמו עי"מ שמוחזקים בעצמן ומדוע בע"ע ל"ש קנין במה שמחזיק בעצמו והקושיא עצומה דמ"ט ל"מ בע"ע כשא"ל זיל ומקנה לו והוא יקנה א"ע. ושו"ר בריטב"א שם בקדושין וזה לשונו, כי אמרי' דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור לאוסרו