אמרי משה קלב

רי"ד שהעתקנו לשונו בסי' דלעיל שכתב דחם מכר ישראל עבדו לעכו"ם וחזר העכו"ם ומכר לישראל שהראשון משחרר והשני מתיאש. דקשה ג"כ לפמש"ש דקנין מע"י לחוד אין מעכב להשחרור וא"כ יועיל השחרור דראשון גם בלא היאוש ומשום דמפקיע משעבוד וצ"ל ג"כ דכי אמרי' מה דקנה הוא דמקני לישראל רק בעכו"ם שקנה עכו"ם ב"ח דכיון דא"ל רק מע"י ויותר ממע"י אינו עבד כלל והוא ב"ח וע"כ גם הישראל הלוקחו לא יוכל לזכות יותר בו שהרי בקה"ג הוא ב"ח ואמרי' מה דקנה מקני אבל בישראל שמוכר עבד לעכו"ם הרי באמת מצד המוכר הרי הוא מוכרו לגמרי ורק דהעכו"ם א"ל כח לזכות קה"ג בעבד, אבל ע"ז יש לו קנין שיוכל להקנותו להישראל והישראל יזכה בו קה"ג, וע"כ צריך השני להתיאש כיון דהישראל יש לו קה"ג וגורר האיסור וע"כ הוי שיור בשחרור וכמש"נ שם וכן הכא בהקדש אף שא"ל קה"ג אבל הישראל שקונה מהם זוכה בקה"ג וכנ"ל

יד) והנה ביבמות (דף ס"ז) הקשה הרשב"א בהא דמוקי בנכסים מועטים וכגון דאיכא בן בהדי בת והקשה דהא מזונות הבת היא רק דרבנן ואיך אוכל ע"י קנין דרבנן ע"ש והנה לפמ"ש גדולי האחרונים דזה ודאי דחכמים יכולים להפקיר ולהפקיע הממון מה"ת אבל להקנות לחברו אין יכול וע"כ צריך קנין או שיהיה בחצרו ועפ"ז י"ל ג"כ הכא דמגבינן העבדים להבת ועושים להם תשמיש ונקנים להבת ע"י החזקה כיון דחכמים הפקיעו והפקירו העבדים ול"ש להבן וזוכה הבת ע"י הקנין חזקה ואך קשה דהא תרומה תלי בקנין איסור והפקר ב"ד לא עדיף משהפקיר הוא עצמו דלא חל הפקר על קנין האיסור, ונשאר הקנין איסור לבנים וגם להעובר שזוכה ג"כ שייך הק"א, ואכתי קשה למה אוכל דאף ששייך הממון להבת אבל האיסור שייך להעובר שהוא זר וא"ל דחכמים הפקירו רגע קודם מיתת האב שלא יזכו הבנים כלל, ואינם בעלים אף על האיסור ושפיר זוכה הבת, דא"כ יקשה ממ"נ אי איסורא לברי' מורית א"כ עדיין זוכין הבנים בהאיסור ואי כאמימר דאיסור לא מורית א"כ יצא לחירות ע"י מיתת האב וכדאמר שם בגטין (דף ל"ט) דאמימר קשיא ומפקיר ומת מיתתו מתיר אי איסורא לא מורית, ואך אי נימא דהזוכה מהפקר זוכה גם בקנין האיסור, שפיר י"ל דע"י שהבת זוכה מהפקר הממון נגרר ג"כ האיסור ושפיר ניחא דאוכלין בתרומה

טו) ובתוס' גטין (דף מ') ד"ה וכתב לו, כתבו דמשום קנס הפקירו בי"ד את העבד ונתנו לאפוטרופוס והנה לפמ"ש האחרונים דהב"ד יכולים רק להפקיר אבל לא להקנות שיהי' שלו מה"ת, הנה לפ"ז עכצ"ל דהא דאפוטרופוס משחרר היינו אקר שיחזיק בהעבד וע"י הקנין הוא זוכה מה"ת, וכ"כ להדי' בתוס' רע"א סקכ"א ע"ש, ולכאורה תמוה הא על האיסור לא מועיל ההפקר ב"ד וא"כ איך מהני מה שמחזיק בו וע"כ מוכת דס"ל דהזוכה מהפקר נגרר האיסור אחרי הממון והזוכה הוא המשחרר

טז) ואמנם לפמ"ש דהזוכה מהפקר זוכה גם בהאיסור לשחרר יתעורר לפ"ז קושיתנו ביגד""ת בהא דאמימר דמפקיר עבדו א"ל תקנה, הא יש תקנה שלא יזכה בעצמו ויזכו בו אחרים והזוכה ישחרר אותו ושם כתבנו דאף שזוכה בהממון אבל בכ"ז אין יכול לזכות שהוא יהי' המשחרר אבל לפי הנתבאר ז"א דכיון דהאיסור נגרר אחר הממון וזוכה בהממון שוב הוא בעלים לשחרר וצ"ע

ו) והנה בב"ק אמרי' דבעדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג דמי ולמ"ד כקה"ג א"י לא לאיש ולא לאשה, ובתוס' שם מביאים בשם ריבר"ב דיוצא בשו"ע לאיש, אי כקה"ג דמי, והנה לפי שיטתו ודאי מוכח דקנין האיסור נגרר אחר הממון ומשום ה"ט זוכה הבעל גם בקנין האיסור דהא יציאת שו"ע ודאי דתלי בקנין האיסור ולמ"ב למ"ד דא"צ ג"ש דע"כ דא"א לצאת ולהשתחרר אם ל"ש האיסור אליו, ואף למ"ד דצריך ג"ש ולא נפקע רק הממון ע"י השו"ע אבל מדיליף זה דצריך ג"ש מלחפשי ישלחנה דמשמע להבא ע"כ דהיא הבעלים לשחרר בג"ש, ומוכח ע"כ לפ"ז דהבעל זוכה בקנין האיסור וה"ה לשחרר בשטר. נראה דלהתוס' הבעל לחוד הוא המשחרר למ"ד דכקהג"ד דאין הפרש בין שו"ע לג"ש, והטעם דעדיף קה"פ מקה"ג הוא כמו שכתב הרשב"ם בב"ב דף נ') לענין יום או יומים דאותו שא"ל פירות אין הקה"ג שיש לו בעבד כלום. שאין הגוף שיש לו בעבד כלום שאין הגוף עומד אלא לפירותיו הלכך הראשון קרוי אדין (ומיום א"י אין ראי' דשם אין שייך לקנין איסור, ורק בקנין ממון לחוד דהוי כשורו וחמורו) ועכ"פ מהתוס' דס"ל דהבעל הוא המשחרר מוכח דס"ל ג"כ דהזוכה מהפקר ג"כ הזוכה הוא דמשחרר ומשום דהאיסור נגרר אחר הממון דאף דהתוס' כתבו למ"ד ק"פ כקהג"ד ואנן קי"ל דלכקה"ג אבל הרי הזוכה מהפקר זוכה גם בקה"ג דממון דרק האיסור הוא דלא נפקע ע"י ההפקר, וע"כ הזוכה הוא המשחרר והוא כ"ש מהא דהבעל יוכל לשחרר אף שקנין הגוף דממון שייך להאשה, ואולם אף לגירסת רש"י דאין יוצא בשו"ע לא לאיש ולא לאשה מוכח ג"כ דעכ"פ גם הבעל זוכה באיסור ג"כ. דאל"כ, אמאי אין יונ לאשה כיון דשו"ע תלי במי שהאיסור שלו, ולפ"ז יקשה מזה על התוס' רי"ד דהזוכה מיאוש הבעלים הם המשתררים בג"ש, דהרי הפודה והזוכה הא זכה בהממון וא"כ אלו הפילו הבעלים השו"ע לא יצאו לחירות ומדוע בשטר הם המשחררים

יא) ואולם לק"מ. דהא גם התוס' רי"ד כתב דהבעלים לחוד אין יכולים לשחרר רק באופן שבעל קנין הממון דהיינו הפודה יפקיר, וכמשנ"ל בסי' הקודם וע"כ ה"נ אין יוצאין בשו"ע לאשה אף דלהבעל ל"ש קנין האיסור דאין נגרר האיסור אחרי הממון וכהתוס' רי"ד מ"מ חא"א לצאת בשו"ע לאשה להפקיע ק"מ דהבעל בזה ל"ש להצטרף שו"ע דאשה עם הפקר דבעל בשטר שכתב הרי"ד שיפקיר השני, ע"כ דהיינו דוקא קודם שיתן הראשון הג"ש או לפחות ביחד, רבל אם יתן הג"ש טרם שיפקיר השני ל"מ השחרור גם לקנין האיסור וע"כ ה"נ אין יוצא בשו"ע לאשה ואולם לשיטת הריבר"ב הנ"ל דיוצא בשו"ע לאיש, אף דס"ל דק"פ עדיף וגורר אחריו קנין האיסור. אבל אכתי קשה איך יכול להפקיע קה"ג דאשה, דקה"ג ודאי דל"ד לשעבוד. יט) ומזה ראי' למש"כ בסי' דלעיל דהא דאמרי' דמפקיע משעבוד בשחרור וגירות אין הכונה כמו בכל דוכתי' דרק משעבוד מפקיע אבל הכא גם קה"ג מפקיע והעיקר תלוי רק במי ששייך לו הקנין איסור הוא יכול לשחרר וח"א לעכב להשחרור מה שיש לאחר קנין ממון, אם אף בעל קנין הממון א"א לזכות בהאיסור, וע"כ ה"נ