אמרי משה קכח

שנוגע לעבדות דע"ז יש לו רשות לשחררו בע"כ ואולם לפמ"ש ניחא כיון דגם להרמב"ם העבדות הוא הגורם שלא להתקדש בקדושת ישראל וכיון דהוא מכלל איסור עבדות וע"כ כ"ז שלא טבל ע"כ דהאדון הוא בעלים על איסור עבדות הזה, דכל עבדות הרי ע"כ די"ל בעלים ולכן האדון יש לו הזכות על הטבילה להטבילו בע"כ כמו שיש לו רשות לשחרר בע"כ, ואף לאחר הג"ש שכבר פקע גם איסורא דעבדות לענין תפיסת קדושין להרמב"ם, מ"מ לענין להתקדש כישראל דלא נפקע העבדות כ"ז שלא טבל, וכיון דהוא מכלל איסור עבדות לכן האדון הוא הבעלים ע"ז, להטבילו בע"כ, וכמו דמפקיר עבדו דנשאר אדון רק על האיסור לשחרר ואך דשם הוא אדון על כל האיסור ואחר הג"ש הוא אדון רק על מקצת האיסור שנשאר עדיין שלא נתקדש כישראל וע"כ הוא בעלים להטבילו בע"כ, אבל להרמב"ם ג"כ ס"ל דגירותו בעבדות לא הי' לחצאין כנ"ל, ואף שמלשון הרמב"ם משמע דבטבילת שחרור נשלם הגירות הכונה הוא דכיון דאיסור עבדות גרם לו שלא יתקדש כישראל גמור וע"כ הטבילה דשחרור מקרי ג"כ גירות והוא כגירות מעבדות ושחרורו וגירותו באין כאחת

כז) כלל העולה מכל מ"ש דעבדים הקנוים לעכו"ם אף ע"י כיבוש דיש להם קה"ג מ"מ יכולים להתגייר בלי דעת רבן, דכיון דבעכו"ם ל"ש קנין איסור אין קה"ג דממון מעכב להגירות, ובישראל להסוברים דיש איסור עבדות בגיותן צריך ג"ש דוקא קודם הגירות ודלא כהפנ"מ הנ"ל (באות ג'] דל"ד למ"ש התוס' דטבילת שיחרור מהני גם קודם הג"ש, דהתם לא מחסר גירות והטבילה הוא רק לסלק איסור דעבדות וכנ"ל אבל בגיותן אם יש איסור עבדות איך שייך גירות בעוד שהוא עבד וצריך ג"ש אתמה, וע"כ דהג"ש הוא קודם הגירות, ואך דתמוה איך שייך לשמה לעכו"ם, וזהו קושית הרמב"ן ומפני זה מסיק דא"צ ג"ש לשמה וכמו שפרשנו [באות ד] ולפ"ז מהני רשות רבן לחוד להתגייר

סימן כג הזוכה עבד מהפקר מי הוא המשחרר

א) הנה יש להסתפק במפקיר עבדו קטן דמבואר בח"מ סי' רע"ג דכל המחזיק זכה בו, וכן במפקיר עבד גדול ולא רצה לזכות בעצמו דג"כ כל המחזיק זכה בו כמבואר בתוס' קידושין (דף כ"ג.) איך הדין לענין השחרור מי יהי' המשחרר אי המפקיר משום דאצלו נשאר קנין האיסור דלא נפקע ממנו קנין האיסור ע"י ההפקר, או הזוכה מהפקר הוא יהי' המשחרר משום דהאיסור נגרר אחר קנין הממון, ורק כ"ז שלא זכה אדם בהממון אז המפקיר הוא המשחרר ומשום דלא פקע האיסור ע"י ההפקר דצריך ג"ש, והנה מהתוס' רי"ד הנ"ל בסי' הקודם מתבאר דלרבא דמשתעבד לשני לאחר יאוש מ"מ המשחרר בשטר הוא הראשון, ורק דהשני צריך שיפקיר מבואר דס"ל דלא נגרר האיסור אחר הממון וע"כ לא זרה השני בהאיסור וה"ה במפקיר לא זכה הזוכה בהאיסור וע"כ דהמפקיר הוא המשחרר ואולם מדברי התוס' שם ד"ה אלא וביותר מהרשב"א דשמואל כאביי ס"ל וכו' אבל אי ס"ל כרבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר יאוש ואפ"ה לשם עבד ישתעבד לרבו שני א"כ לא הי' לו לשחרר בלא גט או מרבו שני אי לשם עבדות דידהו פדאוה או בגט דידי' אי לשם עבדות דידי' פדאוה ואפילו פדאוה לשם ב"ח לא היה לו לשחררה בלא גט מרבו שני, כיון דאלו פדאוה לשם עבדות ישתעבד בה רבה שני, ח"כ לרבה שני היתה והוא הוא שמוציאה לחירות והיתה צריכה גט חירות ממנו עכ"ל ומתבאר דס"ל דהשני שזכה ע"י יאוש צריך לשחרר

ב) ואולם יש לדחות לפמ"ש (ביגד"ת ש"ש סי' ס"ח) דקשה לשמואל דמפקיר א"צ ג"ש וכן לאמימר דמפקיר א"ל תקנה א"כ למ"ד בשו"ע צריך ג"ש הא כיון דהממון נפקע א"כ לשמואל למה צריך ג"ש ולאמימר למה מהני ג"ש, וכתבתי שם בקצרה וכאן אבאר ביותר דדוקא במפקיר י"ל דא"צ ג"ש, משום דס"ל דבמפקיר חל ההפקר גם על קנין האיסור משום דהפקיר כל מה שיש לו, וע"כ ס"ל לאמימר דבלי שחרור לא נפקע איסורא דעבדות, ונשאר עבד מופקר וכיון דאין לו בעלים גם על האיסור, ע"כ אין לו תקנה, וכה"ג מצינו ששייך להיות עבד אף בא"ל בעלים גם על האיסור בגר שמת דפריך הגמ' וכי מי כתב ג"ש לאלו, וחזינן דשייך איסורא דעבדות גם באין בעלים כלל גם על האיסור, וע"כ ס"ל לאמימר דמפקיר א"ל תקנה ובגר שמת הטעם דיוצא לחירות מגזה"כ דעבדו דגר כאשתו ושמואל ס"ל דמה"ט במפקיר כיון דאין לו בעלים גם על האיסור ע"כ א"צ ג"ש משום דאין רשות בעלים עליו אין קרוי עבד, כיון דאין בעלים גם על האיסור, ועיין ריטב"א קדושין (דף ט"ז) שכתב להדיא כמ"ש דלשמואל חל ההפקר גם על האיסור [וס"ל לשמואל דגם בגד שמת ג"כ לא מגזה"כ הוא משתחרר רק משום דאין בעלים גם על האיסור] וע"כ לא קשה משו"ע דצריך ומהני ג"ש דשם הוא בעלים על האיסור וע"כ שפיר צריך ומהני הג"ש, ובזה יתישבו הרבה קושיות וכמ"ש ביגד"ת, והנה כ"ז לשמואל ואמימר אבל לדידן דס"ל דמפקיר מהני הג"ש ע"כ דס"ל דבמפקיר לא נפקע קנין האיסור מהבעלים וע"כ יכולים לשחרר

ג) ועפ"ז א"ש הרשב"א הנ"ל דלא פליג על התוס' רי"ד ודוקא לשמואל הקשה דאי ס"ל כרבא דישתעבד לאחר יאוש ע"כ דלא נעשה ישראל ע"י היאוש, אף לשמואל דאל"כ איך משתעבד בו דמשמע כעבד כנעני, וע"כ דל"מ אין רשות רבו עליו משום דרשות השבאי עליו (וכה"ג כתבו הראשונים בדסקרתא דעבדא דאיזדבן לעכו"ם דלכן אין המיתה דמרוותא קמאי מתיר כמו בגר שמת משום דבשעה שמת היה מרוותא בתראי דהיינו העכו"ם קיימים ומוכח דקנין ממון דעכו"ם מעכב להשחרור וקשה לכאורה מהא דאמתא דר"א דשלחו לו אי יאות עבדית שדור לה גיטא דחירותא, דאלמא דיוכל לשחרר גם כשיש קנין ממון לעכו"ם וכמש"ל מהתוס' רי"ד ואמנם לק"מ דמיתת הגר אינו כשחרור רק משום דאין לעבד בעלים לא על קנין האיסור ולא על הקנין ממון ולכן מופקע העבדות או מגזה"כ או לשמואל משום דאין רשות רבו עליו וע"כ בדסקרתא דעבדא דבעינן להתיר משום דדמי לגר שמת, בזה שפיר אמרינן דגם משום רשות העכו"ם ל"ש למקרי אין רשות רבו עליו) וכיון דעדיין עבד הוא באיסורו אצל הפודה ע"כ הא דבאמתא דשמואל לא אצרכה ג"ש היינו משום דעכ"פ משמואל היא נפקעה ע"י היאוש וע"כ לא אצרכה ב"ש ממנו דכבר אינה שלו ומשום דיאוש דמי להפקר דנפקע ממנו קנין האיסור ג"כ ע"י היאוש וכמ"ש אבל בכ"ז לא נעשה ישראל ומשום דעדיין רשות רבו השבאי עליו, וע"כ ישתעבד לשני ולכן הקשה הרשב"א שפיר כיון דלשמואל ע"י היאוש מופקע גם האיסור והפודים אמתא דשמואל זכו גם בהאיסור וכמו בגר שמת דכל הקודם