אמרי משה קכז

טבל דל"פ העבדות לענין מצות ל"פ ג"כ העבדות לתפיסת קדושין וע"כ הקשו מצאי בו והתקדשי וכנ"ל וראי' לדברנו בהרמב"ם ממה שכתב בפ' י"ד הל' י"ז מאיס"ב דעבד מותר לישא אמו, בתו ואחותו שכבר יצא מכלל עכו"ם והיינו דהוי כגר שנתגייר, ואם נימא דגירותו אינו בשלימות מדוע מותר וע"כ דגירותו הוא לגמרי ככל הגרים ורק האיסור דעבדות מפקיעו להתקדש כישראל, וע"כ מותר בעריות ככל הגרים דלענין זה יצא מכלל עכו"ם לגמרי להיות גר וכקטן שנולד, (ולכאורה משמע בהרמב"ם דמפרש הא דמותר באמו היינו שהולידו בעבדותה ולא כפי' רש"י באמו מגיותו וכן ר"ל במנ"ח ע"ש, אשר מזה הי' משמע דבאמו מגיותו באמת אסור וע"כ הטעם משום דאין גירותו גמורה וע"כ לא הוי כקטן שנולד אבל אינו מובן הטעם מדוע יהי' מותר באמו שהולידו בעבדות' מדוע יגרע מעכו"ם דיש עליו דין עריות, ובחינוך כתב הטעם משום דיצא מכלל עכו"ם, ואח"כ כתב עוד טעם דא"ל חיוס [ועיין ט"א חגיגה שר"ל דשפחה יש לה חיוס דולדה מתיחס אחריה, ומחינוך הנ"ל מוכח איפכא דאל"כ הי' אסור באמו השפחה שהולידו בעבדותה דיש לה חיוס לדברי הט"א], אבל מסוף לשון הרמב"ם יתבאר דגם באמו מגיותו מותר וע"כ הטעם משום דכקטן שנולד דמי ומוכח דגירותו הוי גמורה ולא לחצאין ויש לדחות

כג) ולכאורה יש להביא ראי' ממה דמהני טבילה לחוד אחר השחרור ול"א דיצטרך ג"כ הטפת דם ברית דבשלמא אי אמרי' דהגירות בעבדות הוא בשלמות ורק איסורא דעבדות מעכבו מלהתקדש כישראל וע"כ ל"ק דיצטרך הטד"ב דכיון דכבר נמול בעבדותו והוי גירות גמורה מצד דין גירות, שוב ל"ש עוד הטד"ב, כיון דכבר מהול וליכא ד"ב, ודמי לנשים דסגי בטבילה לחוד אבל אי נימא דהגירות דעבדות הוא רק לחצאין א"כ שייך לכאורה הטפת ד"ב על מה דחסר להגירות ע"י המילה דעבדות ויצטרך גם הטד"ב אחר השחרור ושו"ר ברמב"ן שהיא שאלת הראשונים וז"ל ובתוס' שואלים למה א"צ נמי מילה כלומר הטד"ב ומתרצים לפי דעתם דטבילה זו מדרבנן לא הטריחו לצער ולסכן עצמו במילה, ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדת ישראל כמו שפירשתי למעלה גבי לוים עכ"ד, ומ"ש גבי לוים היינו הא דאמרי' (בדף מ"ו) דאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה, וקשה דשבט לוי שנמהלו מקודם במצרים איך נכנסו בברית, וכתב מקודם שבאמת הטיפו ד"ב קודם קבלת התורה, ואח"כ ולי נראה דמדין מילה אין חייבין להטיף דכבר מלו, ול"ד לערבי מהול דכיון דלא מפקדי כלא מהילי דמי, הלכך בני לוי נדמו כנשים להכנס בטבילה לברית עם המילה שלהם ע"ש והנה הרמב"ן מדמה טבילת שחרור להך דלוים, ולכאורה בלוים כיון דמחויבין הי' לימול וע"כ כשמלו שוב ל"ש הטד"ב דשני פעמים ל"ש די"ב וע"כ שפיר דמי לנשים, אבל בטבילת שחרור דמה שמלו בעבדותן לא הי' מחויבים ואם כי ברמב"ם ובשו"ע ה' מילה מתבאר דכשם שמצוה על האב למול בנו ה"נ מצוה על הרב למול עבדיו, ועובר בעשה אם לא מל (והמנ"ח כתב דאינו יודע מהיכן ילפינן דהרב מחויב למול יותר משאר כל אדם ונשאר בצ"ע ע"ש, והוא פלא הרי מפורש בקרא המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך בשלמא בקנה מישראל י"ל דהחיוב על העבד בעצמו דכבר הוא מחויב במצות ואף דבאשה ליכא מצות מילה מ"מ י"ל דעבד חייב אבל בקנה מעכו"ם או בקנה עכו"ם גופו דעדיין עכו"ם הוא ול"ש החיוב עליו בעצמו וע"כ דהחיוב על הרב ומקנת כסף נכלל ג"כ ודאי בקנוי מעכו"ם, וא"כ הרי מפורש בקרא להדיא דהחיוב על הרב) אבל בלוקח עבד מתחילה ע"מ שלא למולו מבואר בגמ' וברמב"ם שם דמותר לקיימו, והנה בזה אם נמלך אח"כ למולו הרי לא הי' מחויב בהמילה, וא"כ דמי לערבי מהול דלא מפקד ובשלמא אי אמרי' דע"י מילתו בעבדותו הוי גירות גמורה י"ל דתו ל"ש הטפת ד"ב עוד, אבל אי הוי רק גירות במקצת א"כ שייך הטד"ב ולמה סגי בטבילה לחוד ואולם באמת נראה דאף דהוי גירות במקצת כיון דעכ"פ הוי מילה ליהדות שוב ל"ש הטד"ב דל"ד לערבי מהול דאין בזה סרך מילה, וביותר דכיון דעכ"פ ע"י גירות דעבדות יצא מכלל ערל (דהא עבד ערל אסור בתרומה) וכיון דאינו ערל תו ל"ש הטד"ב

כד) ויש להעיר ממה דפסק הרמב"ם בפ' מתרומת דנולד מהול מותר בתרומה וכבר תמה במנ"ח דסותר הרמב"ם א"ע דפסק בה' מילה דנולד מהול צריך הטד"ב ע"ש שנשאר בצ"ע, והי' נראה דס"ל להרמב"ם דאף דנולד מהול צריך הטד"ב משום ערלה כבושה מ"מ לא מקרי ערל כיון דלא ניכר הערלה ובכ"ז צריך הטפת ד"ב משום חיוב מצות מילה דכיון דיש ערלה כבושה שייך הטד"ב מהך ערלה ונקרא ד"ב אבל בכ"ז לא חל שם ערל על האדם משום ערלה הכבושה וע"כ מותר בתרומה דזה לא תליא בחיוב מצות מילה, רק בשם ערל, וכ"נ בכל הני דנימולו שלא בזמנם דצריך הטד"ב בכ"ז לא מקרי ערל, וכך לענין פסח דמעכבת מילת בליו ועבדיו, י"ל דגם נולד מהול מעכב הטד"ב דשם תליא בחיוב מצות מילה אבל לענין תרומה רק בשם ערל תליא ועפ"ז אין אנו צריכים למה שנדחק המנ"ח לחדש דבר זר דע"י הטד"ב יוצא הערלה הכבושה דאל"כ לא הי' מהני הטד"ב כיון דנשאר בערלו ע"ש, ולפמש"כ א"צ לזה דבלא הטד"ב ג"כ אין עליו שם ערל משום ערלה הכבושה ורק לקיום מצות מילה הוא צריך הטד"ב, ואפשר דמזה הוכיח הרמב"ם דנולד מהול מותר בתרומה דע"כ דלא מקרי ערל דאל"כ ל"ש הטד"ב כיון דעדיין נשאר ערל וע"כ כמוש"כ דל"מ ערל גם בלא הטד"ב כנ"ל, וזה סתירה למש"כ לעיל אבל יש לחלק

כה) ובמ"ש הרמב"ן מקודם דהלוים באמת הוצרכו הטד"ב לכנוס בברית תמוה לכאורה אחרי דכבר היו נמולים ונתקיים בם מצות מילה מה שייך הטד"ב דהוי כחותך באצבע, בשלמא בהך דנימולו שלא בזמנו אף דאין ערלה מ"מ כיון דלא נתקיים המצוה כתקנה, והי' להם ערלה מקודם שייך הטד"ב לקיום מצות מילה, אבל בלוים שנתקיים מצות מילה כתיקונה מה שייך עוד הפעם הטד"ב, ואולי יש לדחוק דכיון דלא נתנה פריעת מילה לאברהם עיין ביבמות (דף ע"א) וכיון דעדיין לא פרעו ובמתן תורה נתחייבו בפריעה, וע"כ שייך הטד"ב

כו) ולענ"ד יש להביא ראי' ברורה למש"כ דק"ל טובא בהא דאמרי' ביפ"ת כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומותר בה מיד, ולהרמב"ם דהטבילה הוא לאחר הג"ש וכבר הוא מופקע מהאדון וא"ל עליו כלום, ואי נימא דהטבילה הוא רק לקבלת יהדות א"כ איזה זכות יש להאדון שיכול להטבילו בע"כ אחר הג"ש שכבר ל"ש אליו כלל, וגם להתוס' דהטבילה קודם שחרור ג"כ קשה אי נימא דהטבילה הואז רק לקבלת יהדות ול"ש לאיסור עבדות א"כ מה שייך זה להאדון שיוכל לכופו וכפית האדון ל"ש רק במה