אמרי משה קכו

דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי חובם עכ"ל, נראה כונתו דאין הספק אי יש להמלך קנין עדיף יותר מכל עכו"ם משום דד"מ או משום כיבוש רק הספק הוא דמשום דד"מ נעשו כמוכרים עצמן להישראלים דיהבי זוזי ודינם כעבדים דצריך ג"ש, ועוד יתבאר בסי' שאח"ז אות י"א

יט) והנה לפי פי' רש"י ותוס' דמפרשי דהנפ"מ אם נתגיירו אי צריכי ג"ש כבר הבאנו באות ג' דהפ"מ הוכיח מזה דבגיותם יש איסור עבדות וצריך ג"ש לשמה לאחר הגירות דבעודם בנכריות ל"ש ג"ש, ושם תמהנו, איך אפשר שיהני הגירות בעודן בעבדותן טרם השחרור, וגם איך שייך אחר הגירות כשהם כבר ישראלים אסור עבדות. ואולם לכאורה מצינו כיוצא בזה ביבמות (דף מ"ז) בתוס' ד"ה שם שהקשו, דכיון דמוכח הכא דעבד בעי טבילה אחר השחרור איך אמרינן בגטין הכותב שטר אירוסין לשפחתו וא"ל צאי והתקדשי בו דמקודשת דמשמע דמקודשת קודם טבילה, ותירצו, דהטבילה הוא קודם השחרור. וחזינן דמועיל הטבילה ליהדות בעוד שהוא עבד קודם השחרור, ובאמת תמוה הדבר דכיון דצריך טבילה מעבדותו ליהדות איך מועיל הטבילה בעוד שהוא עבד

כ) והנה ברמב"ם פי"ג מאיסו"ב מבואר להדיא דהטבילה של שחרור הוא לאחר השחרור דוקא, ויקשה להרמב"ם קושית התוס' מהא דצאי והתקדשי בו, ושמעתי מאדמו"ר שתירץ קושית התוס' בטו"ט דע"י השחרור לחוד פקע ממנו איסור עבדות לגמרי, והטבילה היא רק לקבלת יהדות להתקדש בקדושת ישראל וכמתבאר שם ברמב"ם כשמשתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' וביום שבו תגמור גירותו ויהי' כישראל, אבל איסור דעבדות פקע ע"י הג"ש לחוד וכדמוכח מהא דנאסר בשפחה מיד אחר הג"ש כמבואר בגטין (דף י"ב) דחוב הוא לעבד שאוסרו בשפחה, והנה הא דבעבד לא תפסי קדושין הוא רק משום איסורא דעבדות, וע"כ כיון שנשתחרר ופקע מעבדותו שוב תפסי בו קדושין, והטבילה שצריך הוא לגמור גירותו אבל זה אין מעכב לת"ק, וא"ש הך דצאי בו והתקדשי, ע"כ שמעתי. והנה באמת פליאה על התוס' בקושיתם, דא"ל דס"ל להתוס' דאף דפקע העבדות ע"י הג"ש אבל עדיין לא ת"ק משום לתא דעכו"ם כיון דעדיין מחוסר גירות במקצת ודינו כעכו"ם לענין ת"ק, דאתפל"כ, דהא חזינן דצריך ילפותא להא, דלת"ק בעבד ולא ילפינן מעכו"ם דנפק"ל דלת"ק מלא תתחתן ולמה הוצרך למילף בעבד מעם הדומה לחמור כמבואר בקדושין (דף ס"ז) וע"כ מוכח דהיהדות שיש לעבד הוא מספיק להוציאו מכלל עכו"ם לענין ת"ק, וע"כ צריך ילפותא דע"י העבדות גופא לת"ק, וזה ודאי דוחק דהילפותא הוא לגלות שהוא בכלל עכו"ם, ועוד הרי חזינן להרמב"ם וסיעתי' דס"ל דבשפחה ליכא כלל איסור מה"ת, ומה"ט ממזר נושא שפחה דלא אסרו רבנן על הממזר איסור שפחה משום תקנת הולד כמבואר בפט"ו והרי הרמב"ם פסק דיש איסור מה"ת בנכרית דרך חיתון כמבואר פי"ב ומדוע בשפחה מותר מה"ת, ואף דרך חיתון כמו ממזר נושא שפחה, וכן מפורש ברמב"ם פי"ב הי"ד דגם דרך חיתון מותר, והאומנם י"ל לפמ"ש המ"מ שם דהרמב"ם פוסק כר"ש דדריש טעמא דקרא משום כי יסיר וע"כ ס"ל דל"ד בז' אומות, ולפ"ז י"ל דע"כ בשפחה ליכא הלאו דלא תתחתן אף אי נימא דיש עליה דין עכו"ם לחומרא משום דל"ש בה כי יסיר דהרי מחויבת במצות. אבל עכ"פ כיון דל"ש בשפחה הלאו דל"ת, שוב ליכא למילף גם לענין דלא ת"ק בשפחה כמו בעכו"ם מל"ת, ואף הלמוד דמסיק הגמ' שם בקדושין מאחר כן תבא אליה, מכלל דמעיקרא לת"ק ל"ש בשפחה להרמב"ם דמותר מה"ת בשפחה, וע"כ צריך הגמרא ילפותא אחריתי לעבדים דלת"ק משום דא"א למילף מעכו"ם דהוי כישראלים לענין ת"ק ורק משום העבדות לת"ק וא"כ מה הקשו התוס' מצאי והתקדשי בו דהא כיון דע"י הג"ש פקע העבדות שפיר ת"ק גם טרם הטבילה דהגירות במקצת שחסר לו אין מעכב לת"ק דהא גם בעבדותו מקרי ישראל לענין זה וכנ"ל

כא) ונראה לענ"ד דהתוס' ס"ל דהטבילה שצריך בשחרור לא להשלים הגירות שחסר לו בעבדותו וכמשמעות לשון הרמב"ם הנ"ל, אבל התוס' סוברים דקבלת יהדות בטבילתו לעבדות הוי גירות גמורה ושלמה ולא גירות במקצת, והא דלא הוי כישראל גמור לכ"ד ואין מחויב בכל המצות זה ג"כ מאיסורא דעבדות שחל עליו דכשם שהעבדות גורם לו איסור דל"י קדש ושלא יתפסו בו קדושין, וכן לענין יחוס שיהי' עם הדומה לחמור כ"כ גורם לו איסורא דעבדות שלא יתקדש בקדושת ישראל לכל המצות, וזה הוא מעצם איסורא דעבדות, והשחרור צריך לסלק מעליו כל הנכלל באיסור עבדות, וכיון דהעבדות גורם ג"כ שלא יתקדש בקדושת ישראל וע"ז צריך טבילה להתקדש בקדושת ישראל וע"כ הג"ש והטבילה הם כשני דברים המתירים בהשחרור דהטבילה הוא ג"כ מעצם השחרור וכ"ז שלא טבל לא נסתלק כלל איסורא דעבדות לענין מצות, שע"ז ל"מ הג"ש לחוד, וע"כ עדיין הוא בעבדותו לכ"ד, שא"א להתחלק השחרור לחצאין והגירות והשחרור הם כאחת, ואף דאחרי הג"ש בודאי דאין רשות רבו עליו אבל מ"מ עדיין הוא באיסור עבדות, כמו במפקיר עד שיטבול, וע"כ שפיר הקשו דלא יועיל הקדושין משום דעדיין הוא בעבדותו כל זמן שלא טבל, ועפ"ז שפיר ניחא גם תירוצם דמהני הטבילה גם קודם השחרור, והיינו כיון דתרוייהו הג"ש והטבילה הם להפקיע העבדות והגירות נעשה ג"כ ממילא ע"י השחרור, והוי כמילה וטבילה דנעשה הגירות ע"י שניהם ביחד ומהני מה שיעשה מתחלה, וה"נ מהני בין כשהטבילה קודם בין שהג"ש קודם דתרוייהו לסלק העבדות, הג"ש והטבילה, וע"י שניהם ביחד פקע העבדות ונתקדש בקדושת ישראל ושחרורו וגירותו באין כאחת, דבלא הטבילה לא יצא גם מעבדותו ומשום דזה גופא מה שאין עליו קדושת ישראל הוא מכלל איסורא דעבדות וכנ"ל

כב) ונראה דגם הרמב"ם ס"ל דעיקר מה דעבד לא בא לכלל ישראל לענין מצות הוא רק משום דזה מכלל איסורא דעבדות ולא משום דגירותו הוא לחצאין כנ"ל, ואף דבכ"ז ס"ל דע"י הג"ש לחוד נפקע ממנו הך דינא דעם הדומה לחמור, דהיינו איסורא דעבדות שלא יתפסו בו קדושין וזה פקע ע"י הג"ש לחוד ולענין מה דעבד דמי לאשה לענין מצות אף שגם זה הוא מכלל איסורא דעבדות כנ"ל, זה ל"פ ע"י הג"ש לחוד, וע"ז צריך טבילה אשו בזה נגמר השחרור ואין מעכב הטבילה לענין ת"ק, דלזה יצא מעבדותו בהג"ש לחוד, וניחא הך דצאי והתקדשי גם להרמב"ם דהטבילה הוא לאחר הג"ש ומשום דלתפיסת קדושין ע"י ג"ש לחוד פקע הך איסורא דמתחלק השחרור לחצאין דהיינו איסורא דעבדות שבזה גרוע מאשה, דהיינו תפיסת קדושין זה פקע ע"י הג"ש לחוד, אבל להתקדש בקדושת ישראל להתחייב בכל המצות ע"ז צריך טבילה להפקיע הך איסורא דעבדות ובזה חולקים התוס' דהשחרור אין מתחלק לחצאין וכ"ז שלא