אמרי משה קכה

אף שיש לו ג"כ קה"ג אבל אין זה מעכב כלל להשחרור כיון דעכו"ם ל"ש לקנין איסור דעבדים ואצלו הממון אין גורר לאיסור וע"כ שפיר מצי הבעלים לשחרר האיסור אבל כשמכרו לישראל דבישראל כשיש לו קה"ג שוב גורר האיסור וכמ"ש להלן, וע"כ ל"מ הבעלים לשחרר וכנ"ל

טז) ומיושב ג"כ מה שהקשינו מהא דבב"ק וביבמות דאמרי' דמפקיע משעבוד הא אין יכול לסלק בזוזי ובכה"ג אין מפקיע כמ"ש התוס' גיטין, ולהנ"ל זה באמת כונת הגמרא דכמו דשחרור מפקיע משעבוד ול"א להיפוך דהשעבוד מעכב שלא יחול השחרור משום דהוי שיור בשחרור, דבשלמא בהקדש דמפקיע ול"א דהשעבוד יעכב שלא יחול ההקדש, היינו משום דבהקדש אין חסרון משום שיור וחל ההקדש על מה שיש לו ואין זכות שיש לאחר מעכב שלא יחול ההקדש על שלו וע"כ בשעבוד דיכול ההקדש לחול שוב אמרי' דמפקיע השעבוד אבל בשחרור שנתבאר לעיל דא"א לשחרר הקנין איסור שיש לו כשהקנין ממון לאחר ומשום דאין זה שחרור, וא"כ גם בשעבוד נימא דהשעבוד יעכב שלא יחול השחרור משום דהוי שיור וע"כ צ"ל כיון דע"י השעבוד א"א לו לזכות עתה בקנין האיסור כ"ז שלא גבה וע"כ ל"מ שיור בשחרור ודוקא כשיש לאחר קה"ג שיוכל לזכות בהאיסור אז אמרי' דא"א לבעל קה"א לשחרר. וכמש"ל דהוי שיור אבל לא בשעבוד כ"ז שלא גבה דא"א לזכות בקה"א, וע"כ אין זה שיור להשחרור, וזה הוא דמביא הגמרא בב"ק דיוצאין בשו"ע לאשה מהא דשחרור מפקיע משעבוד, דגם בעבדי מלוג שיש להבעל ק"פ כיון דלאו כקהג"ד, ואין גורר אחריו האיסור, וע"כ יכולה האשה לשחרר וגם ביציאת שו"ע דמי לשחרור. ואין מעכב הק"פ להשחרור. וכן ביבמות לענין גירות דמצי לטבול לב"ח כשקנה מעכו"ם דא"ל רק מע"י, מה"ט דע"י הקנין דמע"י אין לו האיסור. וע"כ אין מעכב להגירות וכמו בשחרור דמפקיע משעבוד ואין מעכב השעבוד להשתחרר מה"ט ולכן בשום דוכתא לא מצינו דגם הקדש יפקיע אם יש לאחר ק"פ ורק בשחרור אמרי' כן ומשום דהשחרור הוא על קנין האיסור וע"כ אין מעכב רק קה"ג שגורר אחריו קה"א. אבל ק"פ אין מעכב להשחרור וכיון דחל השחרור שוב מפקיע הק"פ

יז) וכן מוכרחים לומר לשיטת רש"י ותוס' בקדושין ט"ז דבע"ע דאמרי' גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אינו מחול. היינו, דגם קנין הממון אינו נפקע במחילה לחוד בלא קנין ודלא כשיטת הרמב"ן והרשב"א שם דשני קנינים הם בעבדות אחד קנין דמע"י והוא ק"מ ואחד קנין איסור וקנין איסור זה יש גם בע"ע המתירו בשפחה, וע"ז הוא דאמרי' דאין גרעונו מחול ולפ"ז כתב הרשב"א דמוכר עצמו דאסור בשפחה באמת מהני מחילה ע"ש, ומתבאר מדבריהם דעל קנין הממון מהני מחילה ודמי למפקיר עבדו דצריך ג"ש על האיסור ע"ש. אבל שיטת רש"י ותוס' אינו כן ואף הממון אין נפקע ומשום דגופו קנוי כמו דקל לפירותיו וכמ"ש בש"מ ב"ק (דף קי"ג), ולפ"ז גם ע"ע הנמכר לעכו"ם ג"כ ל"מ מחילה דהא בב"ק שם מביא הך דרבא דגופו קנוי גם בנמכר לעכו"ם, וכיון דגם בע"ע ל"מ מחילה כ"ש נכרי בנכרי דל"מ מחילה ומשום דגופו קנוי למע"י כדקל לפירותיו וכ"ה להדיא בריטב"א גיטין (דף ל"ח) וכמש"ל. וא"כ איך אמרי' דבקנה מעכו"ם מהני כשקדם וטבל לב"ח ומשום דמפקיע משעבוד והא ל"ד כלל לכל שעבוד דמהני מחילה אבל הכא הא גם לעכו"ם יש קה"ג למע"י כדקל לפירותיו ואיך מפקיע מקנין זה, ושו"ר ברמב"ן שהרגיש בזה וז"ל קנה עצמו ב"ח וא"צ ג"ש משום דל"ק לו לגופו ומשמע דלוקח עבד מעכו"ם ורצה להשתחרר ולהתגייר א"צ ג"ש אלא דלימא לו באפי תרי זיל ויטבול לשם ב"ח דמ"ש מקדם וטבל דפקע מדנפשיה, ומדקאמר דקנה עצמו ב"ח סתם משמע דא"צ ג"ש כלל ומשום דל"ק אלא למע"י עכ"ל, חזינן דהוכיח באמת מזה כשיטתו בקדושין דקנין הממון נפקע במחילה ומשום זה מפקיע משעבוד, אבל לשיטת רש"י בקדושין הנ"ל דגם קנין ממון אינו נפקע בע"ע וה"ה בנמכר לעכו"ם וכנ"ל, ק"ט איך שייך דמפקיע משעבוד, ומוכח כדברינו הנ"ל דבשחרור אין מעכב גם קנין גמור כל שהוא קנין כזה שאין גורר ע"י האיסור וקנין עכו"ם למע"י אף שלא ניתן למחילה בכ"ז אינו גורר האיסור וכמש"ל וע"כ מהני השחרור על קנין האיסור ומשום דל"מ שיור בשחרור וכמש"נ. ולאחר שטבל לב"ח אם צריך ג"ש להפקיע הממון הנה ברמב"ן הנ"ל מתבאר דמדסתם משמע דא"צ ג"ש, ואולם זהו לפי שיטתו דהוי רק שעבוד ומהני מחילה, וע"כ הגירות מפקיע וככל שעבוד שנפקע ע"י שחרור והקדש, אבל לשיטת רש"י וכפמש"נ י"ל דנהי דמהני השחרור משום דאין מעכב קנין מע"י להשחרור על האיסור אבל בכ"ז קנין הממון שלו לא נפקע וגם מהרמב"ן משמע דלא פשיט לו כ"כ דין זה ואמנם י"ל גם לרש"י כיון דהשתא נעשה ישראל שוב א"ל גם קנין ממון שמקודם בהיותו עכו"ם דקנין ע"ע הוא קנין אחר וגם דגם אין נמכר בע"ע וצ"ע

יח) ועפ"י הרמב"ן הנ"ל הבנתי ג"כ מה דדחיק הרמב"ן שם בהני דיהבי זוזי אכרגא אי צריכי ג"ש דהנפ"מ כשהטבילו הלוקחים בע"כ לשם עבדות וקמבעי אי הוי כקונה עבד מעכו"ם דמטבילו בע"כ וצריך ג"ש או דלמא אין כפיתן כלום משום דאין להמלך קנין בהדי ואינו מחוור דא"כ הי' לו לשאול אם הם כעבדים או כעכו"ם עכ"ל, ולמה דחיק בזה ולא פירש כפשוטו דבעי טרם שטבלו אי צריכי ג"כ ולא מהני מחילה ויכולים הבעלים לחזור בלא ג"ש או דמהני מחילה דבשלמא רש"י ותוס' דהוכרחו לפרש דנפ"מ לענין אי מהני הגירות היינו משום דהם ס"ל דזה ודאי פשיטא דהמלך לא גרע משאר עכו"ם, והני דיהבי זוזי ג"כ יש להם קנין מע"י ככל לוקח עבד מעכו"ם וא"כ א"א לפרש דבעי אי מהני מחילה דודאי ל"מ ככל לוקח מעכו"ם דל"מ מחילה וכנ"ל, וע"כ פירשו, דהספק הוא אי מהני הגירות ככל לוקח עבד מהעכו"ם או דהכא עדיף משום דד"מ ודמי לקנה מעכו"ם גופו דלא מהני מה שטבל לב"ח, אבל הרמב"ן דפי' האיבעי' אי הכא גרע מכל לוקח מעכו"ם או דדמי ללוקח מעכו"ם ומהני טבילתם בע"כ א"כ למה הוצרך לזה ולא פירש כפשוטו דבעי אי מהני מחילה או צריך ג"ש ואולם לפמש"כ דהרמב"ן ס"ל דכל לוקח עבד מעכו"ם ג"כ מהני מחילה וע"כ ניחא דא"א לפרש כפשוטו דודאי מהני מחילה דהא לא עדיף מכל לוקח מעכו"ם וע"כ הוצרך לפרש שהטבילו בע"כ ואז צריך ג"ש אי לא גרע מכל לוקח מעכו"ם דנעשה עבד גמור ע"י הטבילה בע"כ, ולכן הקשה ע"ז דהו"ל למבעי בעבדותן אי דינם כעבדים לענין מצוות או דהם כעכו"ם ואח"כ כתב הרמב"ן ז"ל ויש לפרש דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה דכיון דמקבלין מלכותו וגזירותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמו וכעכו"ם גופי' שנמכר, ופשוט. דכיון דגופו משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם