אמרי משה קכד

כאילו הפקירו ואי קסבר המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ ג"ש, א"כ משעה שנתייאש נשתחרר והרי הוא ב"ח והיאך רשאי השני לשעבדו ואי אמרינן דקסבר דצריך ג"ש א"כ כיון שרבו ראשון אדוק בו, היאך יכול רבו שני לשעבדו והרי רבו ראשון יכול לכתוב לו, ג"ש להפקיע מידו. תשובה: בודאי המפקיר עבדו ואינו עומד תחת שום אדם יצא לחירות אבל זה שעומד ביד השבאי שקנאו בחזקה אין כח בידינו לשחררו ולא מיבעיא בהפקר בלחוד אלא אע"ג דכתב ליה גיטא דחירותא אינו יכול להוציאו מתחת רשות אחרים ונהי שהועילו הפקירו ושחרורו שאם יברח מיד השבאי שאין רבו הראשון יכול להחזיק בו אלא הרי הוא משוחרר, אבל אם מכרו השבאי לישראל קנאו מיד השבאי למע"י ואין כח לרבו הראשון להפקיעו מתח"י לא בהפקר ולא בשחרור וה"ה אם מכר ראובן עבדו לשמעון למע"י שלא מכר לו אלא קנין הדמים וקנין האיסור שייך לעצמו אינו יכול ראובן לשחררו ולהפקיעו מתחת רשותו של שמעון, והילכך ישתעבד לרבו שני, ומיהו אע"ג דאמר רבא ישתעבד לרבו שני, אין רבו שני יכול לשחררו ולהתירו בב"י עד שיחפוץ רבו ראשון, שהרי השבאי לא קנאו אלא למע"י שהוא קנין דמים, אבל קה"ג שהוא קנין האיסור שצריך ג"ש נשאר אצל רבו ראשון ומה שיש לשבאי מכר לישראל ולא יכול למכור לו כ"א קנין הדמים אבל קה"א אצל רבו ראשון נשאר הלכך אין כח לרבו שני לשחררו ולהתירו בב"י כ"א רבו ראשון, ורבו ראשון נמי בלא רבו שני אינו מועיל שהרי קנין דמים אינו שלו אלא משחרר ראשון, ושני אם רוצה מתיאש ממנו ומפקירו ומותר בב"י, וכן נמי המוכר עבדו לכנעני וחזר הכנעני ומכרו לישראל, קנין האיסור אצל רבו ראשון נשאר, שהכנעני לא קנה האיסור כ"א דמים, ומה שקנה יוכל להקנות לישראל ולא יותר והלכך רבו ראשון צריך לשחררו ולהתירו בב"י ולא רבו שני. ורבו שני מתיאש ממע"י, וכן נמי אם מכרו רבו ראשון לישראל למע"י שקנין איסור נשאר אצלו שחרור ראשון מתירו בב"י ולא שחרור השני אלא משחרר ראשון ומפקיר שני ואז הוא ב"ח גמור עכ"ל, ולכאורה תמוה, דהא כיון דהשבאי ל"ק רק למע"י, א"כ אמאי ל"מ שחרור דראשון כשהוא תח"י ישראל שלקח מהשבאי דהא אמרינן ביבמות מאי דקנה הוא דמקנה, וכיון דכשהוא תח"י השבאי עצמו סובר דמצי הבעלים לשחררו א"כ גם כשמכרו השבאי לישראל למה א"א לשחררו דהא א"ל להישראל רק קנין למע"י כמו השבאי והשחרור מפקיע ואי נימא דס"ל דהשבאי קונה ע"י הכיבוש גם קה"ג א"כ גם כשהוא אצל השבאי למה מצי לשחררו

יג) ולכאורה אפ"ל כמו שהערנו קצת חכ"א דהישראל זוכה בעצמו קהי"ג ע"י יאוש הבעלים אבל השבאי עצמו א"א לזכות קה"ג, גם ע"י כיבוש דעכו"ם א"ל רק מע"י, וע"כ אצל השבאי השחרור מפקיע משעבוד אבל הישראל שזוכה מעצמו בהעבד גם בקה"ג א"א להפקיע. ואולם לדעתי אאפל"כ דהא הראשונים הקשו למה אין זוכה העבד בעצמו ע"י היאוש ולמה זוכה השבאי, ותירצו, דכיון שהוא תח"י השבאי שגזלו ויש לו קנין גזילה וע"כ זכה בו למע"י משעה ראשונה וע"כ ל"מ לזכות בעצמו, עי"ש ברשב"א וכיון דהעכו"ם א"ל רק קנין למע"י א"כ כשנתיאש זכה העבד בעצמו את קה"ג בשעת היאוש כיון דע"ז הקה"ג לא היה רשות השבאי שולט ושוב א"א להישראל שקנה מהשבאי לזכות הקה"ג וגם ל"ל כמשכ"ל על הריטב"א דאצל העכו"ם הוא רק קנין ממון דאין מעכב להגירות וכשבא ליד ישראל הוי אצלו קנין איסור, דהרי הכא מיירי בעבד שקנין האיסור נשאר אצל הראשון ואין להלוקח מהשבאי רק קנין ממון, ובכ"ז ס"ל דמעכב להשחרור וא"כ מ"ט מהני כשהוא תח"י השבאי

יד) וגם צ"ע בדין השני בישראל שיש לו ע"כ ומכר הקנין ממון לישראל שני דאין הראשון יכול לשחרר. ואמאי ל"א דהשחרור מפקיע משעבוד ועיין בב"ק (דף פ"ט) דע"מ יוצאין בשו"ע לאשה משום דשחרור מפקיע מידי שעבוד אף שיש להבעל ק"פ ולא רק שעבוד ומ"מ מפקיע וא"כ ה"נ כשמשחרר הראשון יפקיע מקנין ממון דשני ואף אי נימא דמכר גם קה"ג דממון דשוב ל"מ שעבוד וא"א לשחרור להפקיע הא לפמשכ"ל אין מעכב להגירות גם קה"ג דממון וה"נ בשחרור לא יעכב קנין ממון. ואם כי י"ל דבשחרור דהבעלים הם המשחררים ולכן כיון שיש עוד בעלים אחרים עליו על קנין הממון שוב אין הוא אדון עליו לשחרר משא"כ בגירות שהוא עצמו מתגייר טרם שטבל לעבדות אז אין מעכב הקה"ג דממון להתגייר, ואך בכ"ז יש להבין כיון דעיקר השחרור הוא על קנין האיסור למה לא יוכל לשחרר כשקנין הממון היא לאחר. וקשה לפ"ז גוף מימרא דרבא דשחרור מפקיע משעבוד, דמשמע, דרק משעבוד מפקיע ולמה לא ישחרר גם כשקנוי הממון לאחר כיון דהאיסור אצלו והשחרור הוא על קנין האיסור וביותר קשה לפמש"כ התוס' בגיטין (דף מ"א) דדוקא היכא דיכול לסלקו בזוזי מפקיע משעבוד. וא"כ איך אמרי' כאן ביבמות בעבד הקנוי למע"י דמפקיע משעבוד, הא לא יוכל העבד לסלקו בזוזי שיפטור מלעבוד לו וכן קשה בב"ק דעבדי מלוג יוצאין בשו"ע לאשה למ"ד ק"פ לאו כקה"ג משום דמפקיע משעבוד הא ק"פ דבעל א"א לסלקו בזוזי ומוכרח דבשחרור אין מעכב קנין ממון ומשום דהוא משחרר האיסור שיש לו וא"כ מאי נפ"מ בין קנין מע"י לקה"ג, וגם בקה"ג למה לא יוכל לשחרר. טו) והנלע"ד דהנה זה ודאי דאין יכול האדון לשחרר קנין האיסור לחוד וקנין הממון ישאר אצלו דזה ל"מ שחרור כלל, דעיקר איסור העבדות נצמח מקנין הממון וכיון דמשייר הממון ל"מ שחרור, והוי שיור בשחרור דל"מ וע"כ כשהבעלים מכרו הממון לישראל אחר הרי באמת הי' ראוי להיות להשני גם דין בעלים על האיסור דהרי בכ"מ הממון גורר האיסור ורק משום דהראשון שייר אצלו דין בעלים על האיסור וע"כ א"ל להשני קנין איסור אבל להכי ל"מ השחרור דראשון משום דאם יסתלק כח הראשון ע"י השחרור הרי יוכל השני שיש לו קה"ג דממון לזכות בהאיסור. מה תאמר, דכיון דכבר נשתחרר האיסור שוב א"א להיות משתעבד אבל אדרבה אמרי' להיפוך דקנין האיסור לחוד א"א לשחרר, וכמו היכא שכל העבד לאחד ל"מ לשחרר האיסור והממון ישאר, דאין זה שחרור ה"נ כשהם אצל שני בעלים, דמי כאלו הוא אצל אחד כיון דגם השני הוא ישראל ויש לו כח לזכות בקנין האיסור וכל שיש בעלים ישראלים על הממון ל"ש שחרור על האיסור לחוד דהוי שיור בשחרור. ועפ"ז שפיר ניחא מ"ש התוס' רי"ד דכשמכר לישראל שני היינו שמכר הקה"ג דממון ולא רק השעבוד אין יכול הראשון לשחרר רק כשיפקיר השני הממון וכן כשמכר השבאי לישראל ג"כ ל"מ הבעלים לשחרר ומשום דס"ל דשבאי קנה קה"ג ע"י הכיבוש וגם הישראל שקנה ממנו יש לו קה"ג וזה מעכב להשחרור, ואולם כ"ז כשמכר לישראל אבל כשהוא תח"י השבאי