אמרי משה קכב

קה"ג כעבד דמי שצריך שטר היינו שטר קנין ולא ג"ש לשמה וע"כ כתב דדוקא ע"י אחרים ומשום דל"ש גו"י בכ"א כנ"ל, (ואולם צל"ע מש"כ הרמב"ן דיוצא בכסף ע"י אחרים אף שלא מדעתו דלכאורה הא דמהני בכסף בע"כ היינו דבשחרור הדין דיוכל לשחררו בע"כ ורק בשטר ע"י אחרים ל"ש בע"כ אבל בכסף מהני מה"ט דקבלת רבו גרמה לו. והוא דין שחרור. אבל הכא דקיימינן בעכו"ם דלא מדין שחרור הוא רק בתורת קנין, וא"כ איך שייך קנין בע"כ ואולי כיון דהכא בעכו"ם דמהני גם הפקר לחוד וע"כ מהני גם בע"כ וכעין דאמרי' בב"ב (דף נ"ד) עכו"ם מכי מטי לידי' מסתלק וחזינן דשייך קנין להפקיע דבר מהבעלים אף שאין נקנה להקונה ואף דהכא בהרמב"ן משמע דלא הוי כהפקר שאחרים יכולים לזכות בו ואך הוא קנין להפקיע רשות אדון לחוד, וצ"ע מירושלמי קדושין פ"ק הילך כסף שתצא שדך להפקר לא יצאת ע"ש וי"ל)

ה) והנה בס' קה"י תמה מאד על הסוברים דליכא איסור עבדות בעודן עכו"ם מהא דיליף שמואל מכל עבד איש דכל שאין רשות רבו עליו, אין קרוי עבד, והא קרא איירי במקנת כסף שמילתו מעכבת בפסח וכיון שעדיין לא מל והוא עכו"ם ולכן שפיר יצא לקירות ע"י הפקר לחוד כיון דאין עליו איסור עבדות, ואיך יליף שמואל מזה למפקיר עבד שכבר טבל ויש עליו איסור עבדות שיוצא ג"כ בהפקר ע"ש. ואנכי לא אדע מה כל הרעש דהא ביליד בית שכבר טבלה אמו והבן הוא מחויב במצוות גם טרם מילה ודאי דמשכחת הך קרא שמעכב מילתו בפסח, ואך צ"ל דעיקר קושיתו דבקרא כתיב מקנת כסף, ואך לפי"מ דמשמע בשבת (דקל"ד) דגם בקנה יליד בית מישראל אחר, מקרי אצל הקונה מקנת כסף ע"ש, וא"כ כבד חל עליו דין עבדות גם טרם המילה ושפיר יליף שמואל מזה, מפקיר א"צ ג"ש, ועיין ריטב"א קדושין (דף כ"ב) דהחידוש ביפ"ת הוא משום דבמלחמה דהוא פרהסיא קנאין פוגעין בו, דבצנעה ליכא איסור מה"ת ע"ש. ואי נימא דגם בעודו עכו"ם איכא איסור עבדות, א"כ כיון שלקחה במלחמה הרי יש עליה איסור דל"י קדש מה"ת לרוב הפוסקים לבד מהרמב"ם. ולכאורה אפ"ל דהיפ"ת אינה לוקחה מתחלה לקנותה לעבדות רק לכונסה והיינו הא דאמרי' וראית בשבי' בשעת שבי' היינו שלוקחה בתחלה לשם יפ"ת, ואך מהא דאמרי' ביבמות (דף מ"ז) כופה ומטבילה לשם שפחות משמע דקונה אותה לעבדות ומזה מוכרח דליכא איסור עבדות בגיותם

ו) ושמעתי מאדמו"ר שליט"א שעמד ג"כ במה שהקשינו דלמה יעכב הגירות במה שגופו קנוי, ותירץ בטו"ט לפ"מ דנתבאר לקמן דטבילת עבדים היא בע"כ וכדאמרי' ביפ"ת דכופה ומטבילה לשם שפחות, וגם רבנן מודים לרשב"א בזה ורק פליגי בטבילת השחרור וע"ש ברא"ש. וע"כ כשטובל לשם ב"ח לגירות והוא מקבל עליו מצוות נעשה ממילא טבילתו לעבדות משום הזכות שיש להאדון להטבילו בע"כ לעבדות. דנהי דאם הטבילה לא היה לשם ב"ח ל"ש להעשות עבד, ומשום דטבילת עבדים צריך קבלת גירות ומצוות, אבל כיון שטובל לב"ח ומקבל עליו מצוות שוב נעשה בע"כ טבילתו לעבדות, והא דבקנה מעכו"ם יכול לטבול לב"ח אף דגם בזה יוכל להטבילו בע"כ היינו משום דשם א"ל רק מע"י והוא רק שעבוד שיש לו להרב שעבוד על העבד שמחויב לטבול ולהיות עבדו לכ"ד, ומשום זה השעבוד יכול הוא להטבילו בע"כ, והוא כגובה השעבוד וע"כ כשקדם וטבל לשם ב"ח ל"א דהטבילה נעשה בע"כ לעבדות דאדרבה אמרי' להיפך דהגירות מפקיע השעבוד והחיוב שמוטל על העבד לטבול לעבדות ונעשה ב"ח, וממילא פקע השעבוד אבל בקנה עכו"ם גופו שיש לי קה"ג לגמרי ורק דכן הדין דקנין האיסור לא חל עליו רק ע"י הטבילה, אבל ל"ש ע"ז דהגירות יפקיע הקנין, ואך דלא נימא נהי דל"ש להפקיע אבל במה מעכב הקנין להגירות, ע"ז שפיר אמרי' משום דטבילתו לב"ח ממילא נעשה טבילה לעבדות כיון דאין זה שעבוד, ול"ש לומר להיפך דהגירות יפקיע וע"כ נעשה עבד בע"כ. ע"כ שמעתי. ועפ"ז מיושב שפיר מה שהקשינו על הנמ"י, מדוע מהני דעת רבן לחוד כשנותנין רשות להתגייר, וא"צ לג"ש וגם להפקיר א"צ והיינו משום דהממון לחוד אין מעכב כלל להגירות ורק משום דבע"כ נעשה טבילתו לעבדות וכ"ז כשהרב אין רוצה שיתגייר אבל כשהרב נותן לו רשות שפיר מהני גירותו, ומה שיש לו קה"ג אין מעכב הגירות וגם לפ"ז האי דביש לו קה"ג אין יכול להתגייר. היינו, רק בישראל, אבל בעכו"ם כשיש לו קה"ג כמו בכיבוש, זה אין מעכב להגירות, דבעכו"ם ל"ש הא דטבילת עבדות בע"כ, ומיושב ג"כ הרמב"ם דפ"ט מעבדים הנ"ל כפי האופן שנתבאר לעיל

ז) ואולם ק"ל על תירוץ הנ"ל ממה דאמר שמואל וצריך לתוקפו במים, וע"ש ברש"י דאפילו יאמר לשם ב"ח אני טובל לא מועיל. והנה משמע דמועיל בתוקפו במים בע"כ אף שהעבד צועק אז בעת הטבילה שאיני רוצה וטובל לשם ב"ח וכדמשמע מפרש"י, ועכצ"ל הטעם משום דהדין הוא דיוכל להטבילו בע"כ לעבדות וע"כ אין מועיל מחאתו. ומוכח מזה דגם כשהעבד טובל לב"ח אינו מועיל בשעה שטובלו לעבדות ול"א להיפך דיפקיע משעבוד ויהי' ב"ח, וא"כ אי נימא דגם כשטובל בעצמו לב"ח גם בלא רבו נעשה ממילא בע"כ טבילתו לעבדות ומשום זה לא מהני הגירות בקנה עכו"ם גופו כנ"ל וא"כ גם בקנה מעכו"ם אמאי מהני טבילתו לב"ח, ונימא ג"כ דטבילתו נעשה בע"כ לעבדות וממילא לא יהני מה שטבל לב"ח כמו דחזינן דל"מ מחאתו שטובל לב"ח שכתוקפו הרב במים, ול"א דמפקיע משעבוד ואולי י"ל דבשעה שהרב איתא כאן ותוקפו להטבילו לעבדות וזה הוא גבית השעבוד ל"ש אז שיטבול לב"ח ויפקיע השעבוד דאז כבר גבה, אבל כשקדם בעצמו וטבל לב"ח לא יוכל לעשות מטבילתו לב"ח שיהי' בע"כ טבילה לעבדות, דאז לא הוי רק שעבוד והגירות מפקיע משעבוד ואולי נפרש דהך דתוקפו במים איירי, דבשעה שטובלו נתרצה העבד שיטבילו לעבדות וכן הך במנימין עבדי' דר"א דצמצמו לו שלא יקדים לומר לשם ב"ת אני טובל ג"כ איירי שנתרצה העבד אך חשש כ"א דלמא יחזור מרצונו בעודו בנהר ויאמר לשם ב"ח אני טובל וע"כ צמצמו לו להקדים טבילתו לעבדות טרם שיחזיר מרצונו ויאמר לשם ב"ח אני טובל, וכצ"ל לשיטת הרי"ף דס"ל דא"א להטביל בע"כ לעבדות ובכ"ז הביא הך דשמואל דתוקפו במים וזה ודאי דוחק דרק לענין קבלת מצוות שיהי' כישראל ל"מ בע"כ אבל ע"ז יהני בע"כ שיקנה קה"ג שנ"י לטבול לב"ח וע' בס' הזכות דמתבאר מלשונו דהתקיפה הוא שלא יאמר העבד אח"כ שטבל לב"ח אבל לא שיהני בע"כ

ח) ואמנם אם נפרש הך דתוקפו במים דלא אתינן עלה מטעם שיוכל להטבילו בע"כ הי' אפ"ל דבקנה מעכו"ם דא"ל רק מע"י, לא מצי כלל להטבילו בע"כ, ומיפ"ת אין ראי' דשם ע"י כיבוש מלחמה קינה