אמרי משה קיט

כטמעג"ק דאף דהוא נתן לה החצר הרי זה דומה כאילו הבעל הקנה חצר לאשה והרוח השליך הגט אח"כ לזה החצר דודאי לא מהני דבעינן הנתינה בגט מכח הבעל לידה, וע"ז כתב המרדכי דגו"א בכ"א וע"כ כשהקנה לה החצר וחל קנין הגט והחצר כאחת הרי איכא נתינה בגט מכח הבעל להאשה כאילו זרק לחצרה

ב) עוד ק"ל לדבריהם מהמשנה (דף כ"ג) דחשו"ק פסולים להביא את הגט, והרי עיקר הא דצריך שליחות בגט הוא על מעשה הנתינה שיהי' השליח כמו הבעל על מעשה הנתינה ויקשה להס"ד דגם ביד אשה צריכים לגו"י בכ"א א"כ מאי איכפת לן שנתן החשו"ק הרי אף אם נטלה בעצמה מעג"ק כשר דאמרי' גו"י בכ"א ובא מרשותו לרשותה והחשו"ק מעשה קוף בעלמא עבדי בהנתינה דגם בנפל מאיליו כשר וגם להמסקנא דבחצרה צריכים לגו"ח בכ"א א"כ יהי' כשר שליח חשו"ק אם זרקו לחצרה אמנם י"ל דלא משום מעשה הנתינה לחוד בעינן שליחות בגט רק על כונת ועשיית הגירושין שיהי' כונת השליח כהבעל על מעשה הגירושין, ואה"נ אם יהי' הבעל כאן והוא יכוין כונת הגירושין יהי' כשר לדבריהם הנתינה של חשו"ק וע"ש בסוגיא דקאמר בשלמא חשו"ק לאו בני דיעה נינהו ולא קאמר דלאו בני שליחות נינהו ומשמע לכאורה דכונת הגמ' דאין יודעים לעשות כונת הגירושין ולא פריך דלאו בני שליחות וראי' לכאורה לדבריהם דגם בלא שליחות יש נתינה ע"י גו"י בכ"א כשנתנו בחצרה אולם ז"א דגם על כונת מעשה הגירושין בעינן שליחות, ורש"י פי' שם באמת דכונת הומ' משום דלאו בני שליחות, והוכרח לזה דהרי במשנה הקודמת דחשו"ק כשרים לכתיבת הגט ופריך שם הא לאו בני דיעה ומוקי הגמ' בגדול עע"ג וכאן במשנה דתנן דפסולים להולכה משמע אף בעע"ג וע"כ פרש"י דהקושיא הוא משום דלאו בני שליחות ולפ"ז יקשה לדבריהם אף אי נימא דהפסול דחשו"ק הוא משום כונת מעשה הגירושין כיון דאיירי גם בעע"ג ואף דגם אי געע"ג ומלמדים לו כונת הגירושין בכ"ז ניחא דפסולים משום דצריך ע"ז גופא דין שליחות שיהי' כונת השליח כהבעל, וכיון דחשו"ק לאו בני שליחות לא מהני עינ"ג, אבל יקשה לשיטת הרשב"א שהבאנו (בסימן י"ח אות ב') דמהני כונת העע"ג וא"כ מ"ט פסול הכא חשו"ק בכל גווני אף בעע"ג והרי אם העע"ג הם ג"כ שליחים ע"ז (וכמו דאיירי המשנה דחשו"ק כשרים לכתיבה) יהי' כשרים חשו"ק להיות שלוחים להולכה ג"כ לדבריהם דהנתינה יהי' ע"י גו"ח בכ"א וביותר תמוה לי לפי דברי הא"מ עצמו בסוף סימן הקודם דעיקר השליחות בגט הוא רק על מעשה הנתינה ע"ש א"כ מ"ט פסולים חשו"ק לפי דבריו אם זרק בחצרה. ולהס"ד גם כשנתנו לידה דהרי הנתינה יתקיים ע"י גו"י בכ"א

ג) וביותר תמוהים לענ"ד מ"ש התו"ג והא"מ לפרש כונת התוס' גבי תיזל ותפתח דהגט בא מרשותו לרשותה דהיינו משום דהחצר שהי' עד עכשיו שלוחו של הבעל נעשה עתה שלוחה וא"כ כשמקבל רשות מרשות הו"ל כאילו שלוחו נותן לידה או לשלוחה, ול"ש בזה לא חזרה שליחות משום דחצר דאשה משום ידה והו"ל כאילו באה הגט משלוחו של הבעל לידה ע"ש באורך בא"מ (סי' קל"ט סקי"ב) והוכרחו לזה דהנתינה הוא ע"י חצירו של הבעל ולא ע"י הבעל עצמו ע"י החלות הגט שנתחלף הרשותים, משמע דמצד הבעל גם הם לא ס"ל דמקרי נתינה מה שנתן הגט מקודם זמן הגירושין או משום דמשמע דגם אם הגט בא לחצירו שלא ע"י הבעל וע"כ הוצרכו דהנתינה הוא ע"י חצירו של הבעל שהוא כשלוחו] והדבר תמוה לענ"ד לומר דעל מעשה הנתינה שצריך שהבעל יתן יועיל מה שהחצר שלו נותן שהוא כשלוחו ואטו חצר גברא הוא שיוכל להיות שליח ולא אמרי' חצר משום שליחות רק לקנות אף באינו סמוך לה דלא הוי משום ידה מ"מ קונה כיד השליח שקונה בעד המשלח אף שהיד של שליח אין סמוך להקונה אבל הכל הוא משום קנין יד הקונה ורשותו וכמבואר בירושלמי דבאומרת תזכה לי חצרי שבעכו נעשה כמי שהיתה ידה ארוכה והובא בר"נ הנ"ל והיינו משום דבאומרת תזכה ורוצית שיהי' חצרה קונה משום שליחות אף באינה סמוכה, וע"כ הוי חצרה כיד אריכתא וחזינן דגם אי קונה משום שליחות אין זה ככל שליח דעלמא דמעשה הקנין שעושה השליח הוא כאילו המשלח עשה המעשה מדין שלוחו כמותו אבל בחצר הקנין הוא מדין ידה ורשותה וא"כ איך שייך לומר דחצרו של הנותן יחשב כאילו הבעל נתן להאשה דע"ז צריך דין שלוחו כמותו ויהי' בר שליחות מה שאין שייך לומר כן על חצר וגם אין כאן כונת גירושין ואמירת הז"ג בשעה שאמרה תזכה לי חצרי וכמו שהקשה הר"נ על הרשב"א המובא בסימן הקודם וע"כ דהא שכתב התוס' דבא הגט מרשותו לרשותה היינו דע"י הקנאתו את החצר שהגט מונח בו זה גופא מקרי נתינה מהבעל עצמו במה דנותן ומקנה לה החצר ונותן לה יד לקנות הגט ע"י החצר והכל נעשה כאחת כמ"ש המרדכי והוי נתינה מעליא מהבעל גופא ואין שייך כלל לחזרה שליחות כמ"ש הא"מ הנ"ל דלא ע"י שליח הוי הנתינה רק מהבעל ובשעת הקנאת החצר והגט אומר הז"ג

ד) ועפ"י הנתבאר ל"ק מה שהקשה הא"מ דלהס"ד דגם ביד אשה צריכין לגו"י בכ"א לא משכחת טגמעג"ק וכן בעבד דע"כ צריכין לגו"י בכ"א לא משכחת טגמעג"ק משום דבא מרשות הבעל או מרשות האדון להאשה ולהעבד ולהנ"ל זה ל"מ כלל נתינה מה שע"י חלות הגט יתחלף הרשות וגם ל"ק מ"ש הא"מ דמ"ט לא מהני בחצרה הבאה לאחמ"כ דהרי הי' קנוי לי' לפירות כשנתן לה האחר וע"י חלות הגט נתחלף הרשיות דזה ל"מ כלל נתינה דהחצר הקנה לה האחר ולא הבעל וגם מה שחידש התו"ג דבהך דתזכה לי חצירי אם הי' החצר שלה באופן שאין הבעל אוכל פירות לא מהני עשה"ט והיינו הכל עפ"י דרכו הנ"ל דהנתינה הוא ע"י חילוף הרשיות אבל לפמ"ש ז"א וכבר נתבאר בסימן הקודם דהנתינה הוא להרשב"א מיד ולהר"נ אח"כ במה שהגט בא לחצרה ע"י נתינתו הקודמת, וא"כ אדרבה בחצרה שאין אוכל פירות עדיף יותר כמובן ומה שהקשה התו"ג שם על הב"מ מחצרה הבאה לאחמ"כ וכתב דא"ל דשם הטעם דאין בידו להקנות חצר של אחר דא"כ גם בחצר שלו אין בידו דילמא לא תרצה לקבל ע"ש כנראה שהוא מפרש דהא דמהני בהקנה לה חצירו הנתינה הוא במה שנתן הגט לחצירו ואח"כ נעשה זה החצר כידה וע"כ הקשה דאין בידו להקנות וא"כ לא הוי נתינה למה שתהי' אח"כ ידה כמו בחצרה הלאחמ"כ אבל ז"א לענ"ד דהא דמהני בהקנה לה חצירו אף אם יבוא הגט בחצירו שלא ע"י הבעל דהיינו שאחר נתן או הרוח זרקתו לחצירו ג"כ מגורשת כשהקנה לה החצר דההקנאה שמקנה לה החצר שהגט מונח בו זה מקרי נתינה מעליא ע"י הבעל וכמש"נ וא"כ מה איכפת מה שאין בידו להקנות, ואין דומה לחצרה הלאחמ"כ דהאחר הוא המקנה וליכא נתינה מהבעל, ומה שנתן הבעל לחצר של אחר ודאי דלא מקרי נתינה למה שתהי' אח"כ ידה דאין בידה לקנות החצר ודוקא בנתן לחצר שאינה סמוכה י"ל דהוי נתינה למה שתהי' אח"כ