אמרי משה קיח

הכל נחשב לקבלה אריכתא דלפמש"ל (אות ז) דהנתינה היא כשהגיע לידה והיא ברשותו מנתינתו הקודמת קשה דא"כ הי' צ"ל הר"ז גיטך כשהגיע לידה ומהרמב"ם לא משמע כן והערוני לזה קצת מבה"י אבל להנ"ל ניחא דמשעת נתינתו להעבד עד שהגיע לידה הכל נחשב לקבלה אריכתא אף שנתן לרשות מהלך שאינו קונה ואח"כ הי' הפסק בינתיים עד שהגיע לידה כיון דהכל נחשב כקבלה אריכתא דאח"כ הוא בידה ע"י נתינתו הקודמת להעבד מהני אמירת הרז"ג גם בתחלת הנתינה וכמו במגרש לאח"ל דג"כ לא נגמר מעשה הנתינה עד לבסוף אם כי יש לחלק קצת אבל אינו מוכרח ורק בישנה ל"מ נתינתו אז לשם גירושין ומשום דאינו משתמר וכנ"ל (אות ט) וע"כ בעי לומר כשניעורה הרז"ג והר"נ שהקשה על הרשב"א בזרק לחצרה שאינה סמוכה ואח"כ אמרה תזכה, דבעינן שיאמר הז"ג אח"כ ול"מ אמירתו הראשונה היינו דהר"נ לשיטתי' דמתבאר מדבריו הנ"ל לאות י') דבמגרש לאח"ל הנתינה נגמר מיד והחלות הוא שא"ל ולא ס"ל דהוי כקבלה אריכתא, אבל הרשב"א שכתב שם דעד מתא מחסיא הוי קבלה אריכתא כמו במגרש לאת"ל, וע"כ ס"ל דגם בהך דתזכה לי חצרי מהני אמירתו הראשונה דמתחלת נתינתו לחצרה עד שאמרה תזכה הכל קבלה אריכתא ואך דס"ל דבעינן כל הזמן באותו הרשות שנתן ואז נחשב לקבלה אריכתא אבל בעבד מהלך דאינו באותו הרשות שנתן א"א לחשוב לקבלה אריכתה וע"כ הקשה על הרמב"ם דהוי טגמעג"ק והרמב"ם אין מחלק דגם בכה"ג הוי כקבלה אריכתא דאח"כ הגט בידה מנתינתו הקודמת ונוטלת מרשות עצמה דהיינו מהעבד שהוא רשותה כמשכ"ל

ותמוה לענ"ד מ"ש בא"מ (סי' ל"ה סק"ט) שהביא שם מהר"נ דמהני בגט כשנתן לפקדון והוכיח מהר"נ דלא בעינן שיתן לשם גירושין ונראה שהבין בהר"נ דהנתינה בפקדון הוא מיד שנתן לפקדון והוא תמוה מאוד דאדרבה מבואר להיפך במה שהקשה על הרשב"א דאיך מהני בתזכה לי חצרי מה שאמר מקודם הרז"ג אף אם נחשוב נתינה הראשונה כנתן בידה לפקדון איך מתגרשת אח"כ כשאמרה תזכה והא צריך שיאמר אז הרז"ג ומבואר כונתו דכמו בפקדון אף דהנתינה לפקדון אינו כלום משום דלא נתן לגירושין בכ"ז אח"כ כשמגרש ל"צ ליטול ולחזור ליתן לה ולא הוי טגמעג"ק משום דאח"כ הוא בידה ע"י נתינתו הקודמת, וה"נ בחצר שאינה סמוכה ואמר אז הרז"ב לא הועילה נתינתו אז למקרי נתינה שיועיל אמירת הז"ג אז דהרי אז החצר לח קניא ורק דבכ"ז דמי לפקדון לענין שאח"כ כשאמרה תזכה ל"מ טגמעג"ק והנתינה הוא אח"כ כמו בפקדון וע"כ הקשה דצ"ל תח"כ כשאמרה תזכה הר"ז גיטך וכמש"ל באורך סברת מחלקותם אבל עכ"פ מבואר להדיא להיפך דנתינה לפקדון ל"מ כלל משום דלא נתן לגירושין והנתינה מתקיימת אח"כ כנ"ל וכן מתבאר מדבריו להדיא במשנה דכנסי שט"ח ע"ש שכתב דהנתינה לפקדון אינה כלום וכן מתבאר בכל הראשונים דבעינן נתינה לגירוישן מה"ת וכמו שחשב הרמב"ם בעשרה דברים המעכבין שיתננה לה לשם גירושין שהביא הא"מ בעצמו ורק בנתן סתם פלפלו הראשונים אבל בפקדון שהוא מפורש לא לגירושין איך אפשר דיועיל מה שמבואר להיפך מהר"נ וכיון דע"כ צריך כונת גירושין נדחה תירוצו שס על הר"י הלוי דעבד כפר לש"ה בגט ובקדושין פסול וכתב הטעם דבגט ל"צ כונת גירושין ובקדושין צריך ובגירושין עיקר השליחות הוא על מעשה הנתינה שיבוא לידה מיד הבעל אף שלא בכונת גירושין וכמו בפקדון להר"נ ולכן מהני בעבד דהוא בר שליחות בכ"ד ואף דאינו בר כריתות כיון דאינו מעשה גירושין רק שליחות לנתינה ואמירת הרז"ג אין מעכב מן התורה דהגט הוא המגרש ע"כ כשר עבד לש"ה בגט ולבד כי דבריו דחוקים גם על מעשה הנתינה הרי נתבאר דגם להר"נ מעכב כונת הגירושין מה"ת ודבריו צע"ג: סימן כא

א) התו"ג כתב על הך דינא דהרשב"א בזרק לחצרה ואח"כ אמרה תזכה לי חצרי דלהכי לא הוי טגמעג"ק כיון דקודם חלות הגט החצר קנוי לי' לפירות והוי לכשאיזי של בעל ובשעה שאמרה תזכה שאז תל הגט נעשה החצר שלה ע"י גו"ח בכ"א והוי כאילו רשותו של בעל שהוא כידו ושלוחו נותן לרשותה שהוא ידה ושלוחה, וכמו הך דתיזל תפתח שכתבו התוס' שם דלהכי לא הוי טגמעג"ק משום שהגט בא מרשותו לרשותה ע"ש, וכע"ז כתב המקנה על קושיתו הנ"ל בסימן הקודם (חות ח') איך חל שחרור לאחר ל' כיון דצריכין לנו"י בכ"א ובשעת נתינה לא נשתחרר וכן בכל מגרש לאחני"ל להס"ד דידה קניא לבעל וצריכין לגו"י בכ"א א"כ בשעת החלות הוי טגמעג"ק ותירץ ג"כ כנ"ל דבא מרשותו לרשותה או להעבד מרשות האדון בשעת החלות דאז אמרי' גו"י בכ"א, וכע"ז כתב הא"מ להקשות להס"ד דגם ביד חשה צריכים לגו"י בכ"א א"כ איך משכחת טגמעג"ק דהיכא דבכ"א ל"ש טגמעג'"ק כמ"ש התוס' והמרדכי גבי תזיל ותפתח וע"כ כתב דבעבד דגם להמסקנא צריכין לגו"י בכ"א לא משכחת טגמעג"ק ולא משכחת בעבד טגמעג"ק רק כשאחרים זוכים בעדו וכן הקשה דמ"ט ל"מ חצרה הבא לאחר מיכן כיון דכל חצר דידה קנוי לו לפירות וצריכין לבו"י בכ"א וכל היכי דגו"י בכ"א ל"ש טגמעג"ק יעו"ש שנדחק טובא לישב ולענ"ד תמוה מאוד דבריהם דמה שע"י חלות הגט בא מרשותו לרשותה זה גופא מקרי נתינה ע"י גו""י בכ"א אף שהוא לא עשה שום מעשה נתינה מצידו והרי בעינן נתינה מכת הבעל לבד חלות הגט וגוו"י בכ"א ל"מ רק במקום שיש נתינה ורק דנתינתו אין מועיל כמו בזרק לחצרה שקנוי לו לפירות וע"ז אמרי' גו"ח בכ"א כיון דאם תתגרש נעשה חצרה ונפסק זכותו מהפירות ע"ז אמרי' גו"ח בכ"א והוי כאילו כבר בשעת נתינה אין לו פירות והחצר שלה אבל נתינה איכת גם בלא חלות הגט, אבל לאמר במקום דליכא נתינה מצדו כלל כמו בחצרה הבאה לאחמ"כ וכן בעבד שנטלו באמת מעג"ק רק דידו כיד הבעל וכשיחול השחרור יתחלף מרשות האדון לרשותו נימא דזה מהני והרי ליכא שוב נתינה מצד האדון, וכן בנידון תירוץ המקנה והתוי"ג ליכא נתינה ומה שדימו זה למ"ש התוס' והמרדכי בהך דתיזל ותפתח שכתבו דהגט בא מרשותו לרשותה ל"ד כלל דהתם הוא נותן לה יד חדש לקנות הגט ע"י שמקנה לה חצירו וזה שפיר מקרי נתינה, וכן בכתב גט ונתן בחצירו וכתב שטר מתנה הוא נותן לה יד חדש ומה שלא הקשו הראשונים על הך דכתב לה שטר מתנה (בדף כ"א) דהוי טגמעג'"ק היינו משום דגבי' תדיל ותפתח היא עושה קנין חזקה והו"א דהוי כטגמעג"ק דהקנין הוא מצדה, וע"ז תירצו כיון דעכ"פ בלא הקנאת הבעל את חצירו לא היתה יכולה לקנות בחזקתה וא"כ הבעל הוא דמקנה לה החצר ונותן לה יד לקנות הגט, ומה שהזכיר המרדכי כיון דבו"ת בכ"א הרי הוא כאילו זרקו לחצרה וכתב הא"מ דהדברים תומים וע"ז בנה יסודו הנ"ל ע"ש. ולענ"ד כונתו דאילו יצוייר שהחצר הי' נקנה מהבעל להאשה קודם ואחר שקנתה החצר היתה קונה הגט, לא הי' מהני דהוי כטגתעגב"ה