אמרי משה קיב

אצלו העבד בעת שכבר הי' גט ע"י ועכשיו הוא תח"י ומזה ידעינן דבא מידו לידה לולא הספק דמנפשי' עייל ובכה"ג בגט דעלמא שראו עדים אצלו ומכירם בסימן שזה הוא הגט שיוצאה עכשיו תח"י היתה נאמנת שבע"מ נמסר לה ואך בעבד מספ"ל דילמא מנפשי' עייל, והא דכתב הרמב"ם דהיא אומרת בע"מ נמסר, ולא מועיל זה ההוכחה גופא שמוחזקין ששלו הי' קודם ועכשיו הוא בידה היינו משום דהוכחה לחוד אין מועיל בגט וצריך עדים דוקא וגם ע"ח הוי ג"כ כעדים על המסירה אבל הוכחה לחוד ל"מ ורק לזה מועיל ההוכחה שתהי' מהימנא שנמסר לה בע"מ ועפ"ז הי' ניחא מה דקשה בהא דקאמר אלא לרמי ב"ח קשה, והרי יש לאוקמי דהע"ח מעידים שלא זייפה אך לא ידוע להם המסירה וכן הנ"ב במ"ת הקשה דהו"ל לאוקמי בכתב יד הבעל דא"א לזייף ע"ש ולפמ"ש ניחא דבאופן שהגט כשר בלא אמירתה שנמסר בע"מ לא מבעי כלל וזה הפי' הי' נכון בהרמב"ם ואולם מהטור מתבאר דגם בע"ח מיבעי לרמב"ח אם כי י"ל דהטור אזיל לשיטת התוס' דע"ח לחוד ל"מ וצריכה שתאמר שנמסר לה בע"מ אבל להרמב"ם דע"ח לחוד מהני וא"צ לומר דבע"מ נמסר נה אז ליכא ספק כלל. ואולם מהטור מתבאר דעיקר הספק דרמב"ח משום דמה דמוחזקין ששלו הי' הוא גריעותא דעי"ז הוא זוכה בדין העבד ומשום זה הוי ספק לענין הגירושין ומה שהקשינו דהו"ל לתרץ דהע"ח מעידים בע"פ שלא טדייף י"ל דזה לא מהני כלום דכל שאין אנו יודעים מחתימתם לחוד משום שיוכל לזייף תו לא מקרי עדות כלל ואף דמהתוס' דף כ"ב ד"ה מאן משמע דרק לר"מ ל"מ כשמעידם בע"פ שלא נזדייף משום מוכח מתוכו, י"ל דגם לר"א אי צריכן לסמוך על הע"ח ג"כ בעינן מוכח מתוכו ועיין בב"מ ואף דהכא אומרת שבע"מ נמסר ול"צ להע"ח צ"ל דס"ל דלא כמש"ל דמשום זה לחוד דהי' מוחזקים ששלו הי' הוי הוכחה על הנתינה ומשום זה נאמנת דבע"מ נמסר היכא דל"ש עייל מנפשי' והם ס"ל דזה לחוד בלא ע"ת לא היתה נאמנת כלל דבע"מ נמסר ודוקא איירי האבעי' דרמב"ח בע"ח דאז הוי הוכחה ע"י ע"ח על המסירה אבל בלא ע"ח גם בכל הגיטין של נייר לא היתה נאמנת דבע"מ נמסר אף במוחזקין ששלו הי' וכיון דצריכן לע"ח שוב בדבר שיוכל להזדייף ל"מ אף שמעידים בע"פ שלא נזדייף והוי כליכא כלל ע"ח דאז פשיטא דאין נאמנת גם בגט של נייר כנ"ל וראי' לזה יש להביא מהירושלמי שהוא בתוס' דף ט' ד"ה מקרעין דפריך והלא כתב ראשונה הוא פי' ואין יכול להתקיים בחותמיו ע"ש ומשמע דהוא פסול דאורייתא אף שמעידן בע"פ שזה חתימתן, כל שא"א להתקיים העדות שבשטר בלא הגדתם בע"פ ל"מ עדות כלל ומה שהכריח להטור דאבעי' דרמב"ח איירי דוקא באיכא ע"ח כנ"ל י"ל משום דאל"כ קשה מאי פריך לרמב"ח הא י"ל דעדים ראו הגט ע"י העבד ויודעים שלא נזדייף וע"כ דכל דליכא ע"ח ל"ש האבעי' דרמב"ח דגם בגט של נייר לא היתה נאמנת בע"מ נמסר ולא מועיל ההוכחה (אף כי אין מובן לי מדוע לא יועיל ההוכחה שמוחזקין ששלו הי' שתהי' נאמנת בע"מ נמסר כמו בע"ח שנאמנת דבע"מ נמסר אף שהע"ח בעצמם אין מועיל אף להרמב"ם כיון דהוי ספק דילמא מנפשי' עייל תו ל"מ עדים כמש"ל רק דנאמנת דבע"מ נמסר וצ"ל דאף דהרשב"א כתב דלהרי"ף דע"ח מהני ל"א כלל החזקה דכדין נמסר והיינו דל"א דבודאי נמסר כדין, אבל ספק הוי דילמא כדין נמסר וע"כ גם הכא בעבד הוי ספק מגורשת עי"מ שאומרת דבע"מ נמסר, וא"כ גם בליכא ע"ח מ"ט לא יועיל ההוכחה מזה שמוחזקין ששלו הי" ועכשיו הוא תח"י ואולי דלהטור האבעי' בכל גווני בין דליכא ע"ח וכן משמע קצת מלשונו ע"ש ואך לפ"ז יקשה מה שהקשינו דמאי פריך והא כתב שיוכל להזדייף דהא י"ל דיש עדים שלא נזדייף. סימן כ

הרמב"ם בפ"ה מגירושין כתב דאם נתן הגט ביד עבדו שאינו כפות וכתב לה שטר מתנה עליו דקנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה ותמה הרשב"א דמה מהני כשהגיע לידה הרי הוא כטלי גיטך מעג"ק, והובא קצת במ"מ ע"ש שהניח בצ"ע

א) והנלענ"ד דלענין נתינה מידו לידה לסלק הפסול דטגמעג"ק לא בעינן נתינה לרשות המועיל לקנין דוקא, דאף ברשות שאינו מועיל לקנין כמו חצר מהלך או חצר שאינו סמוך לה או אינה משתמרת אף דלא מועיל לקנין, אבל בכ"ז מקרי רשותה, וכשנותן לרשות כזה מקרי נתינה לסלק הפסול דטגמעג"ק, והא דמבואר (בדף כ"א ובכ"ד) דבעינן חצר המועיל לקנין, היינו להתגרש לגמרי בעינן שתקנה הגט ג"כ, וע"כ בעינן שיהי' העבד כפות, וכשהוא מהלך אינה מתגרשת דבעינן שתקנה הגט, אבל לענין דין נתינה מידו לידה סגי אף ברשות שאין מועיל לקנין, דהרי מקרי רשותה גם כשהוא מהלך, ורק לענין קנין ל"מ ולכן כתב הרמב"ם שפיר דאף שנתן הגט כשהי' מהלך מהני כשיגיע הגט לידה, ולא הוי טגמעג"ק דמתחלק הדבר, דהנתינה נתקיים עי"מ שנתן להעבד אף שהי' אז מהלך דעכ"פ מקרי נתינה לרשותה כנ"ל, ומה שנצרך שתקנה הגט נתקיים אח"כ כשהגיע הגט לידה ואז נגמר הגירושין

ומצינו כע"ז דמתחלק הנתינה אף שלא נגמר עדיין הגירושין במ"ש הרמב"ם דאשה עושה שליח הובאה והוא אינו שליח קבלה להתגרש מיד דעיקר הגירושין נגמר רק כשהגיע לידה והוא רק שליח דידה על מעשה הנתינה שיהי' יד השליח כקבלתה, ועדיין אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה, ומהני גם כשנטלה מעג"ק, דהרי גם כשנטלה מידו אין בזה נתינה דהוא אינו שליח של הבעל, רק שליח האשה על מעשה הנתינה לחוד ולא על כל חלות הגירושין, וע"כ בעי שיגיע הגט לידה, ואז נגמר הגירושין, וא"ל דבשליח הובאה הא דצריך שיגיע הגט לידה, הוא דהוי כתנאי שלא יחול הגירושין עד שיגיע הגט לידה, אבל מעשה הגירושין נגמר לגמרי בקבלת השליח דהוי כשליח קבלה, דע"כ ז"א וכמו ששמעתי ממו"ר זצ"ל דבשליח קבלה כתב הרמב"ם דצריך עדים, ושליח הובאה מבואר ברמב"ם (פ"ו ה"ד) דא"צ עדים, וע"כ דעיקר הגירושין בשליח הובאה הוא כשהגיע לידה והוא רק שליח על מעשה הנתינה לסלק הפסול דטגמע"ק וחזינן דמתחלק דין הנתינה גם בלא חלות הגירושין וה"נ י"ל בעבד מהלך דמקרי נתינה לרשותה אף דעדיין לא נגמר בזה הגירושין דחצר מהלכת ל"ק, ובעינן שתקנה הגט, ומפני זה צריך שיגיע הגט לידה, אבל הנתינה עכ"פ נתקיים גם כשהוא מהלך ותו לא איכפת לן מה שנוטלת מעג"ק

ואמנם כי יש לדחות דל"ד לשליח הובאה, דבשליח הובאה שפיר י"ל דהיא עשה השליח רק על מעשה הנתינה ועל הנתינה הוי יד השליח כיד האשה דשלוחה כמותה לענין הנתינה, אבל בחצר מהלך כיון דלענין קנין לא הוי דומיא דידה ולא קניא לא מקרי נמי רשותה