אמרי משה קיא

לידה אבל הכא די"ל דמנפשי' עייל תו לא מקרי עדים כלל ואף אי באמת נתן לה לגירושין אבל עדים על המסירה ליכא ע"י הע"ח וע"כ הוצרך הרמב"ם דאומרת בע"מ נמסר ובמשנה דמגורשת ודאי ע"כ סגי בע"ח לחוד אך באמת יש להבין הגמ' גופא דמ"ט הוי מגורשת ודאי אף אי איירי המשנה דהעבד הי' שלה וכמו שמתבאר בב"י (סי' קכ"ד) אבל ע"כ הרי צריכה להקנות להבעל קודם הנתינה וא"כ שוב הוי כמוחזק שהוא שלו ונימא דמנפשי' עייל וכבר הרגיש בזה הב"ש סקי"ז ע"ש ואם נימא דכיון שהי' שלה אמרי' דלא הקנתה לו רק בתנאי שיגרשה ומה"ט היא נאמנת לענין לזכות בהעבד ולכן ידעינן שוב דגירשה בודאי אבל עדיין קשה דעכ"פ ע"י ע"ח לחוד א"א לה להתגרש, דהע"ח לא מהני לר"א רק אי ידעינן המסירה ע"י הע"ח אז מקרי דהם עדים על המסירה אבל הכא ע"י הע"ח לא ידעינן דבודאי מסר לה די"ל דמנפשי' עייל ורק הא דנאמנת דנתן לה ולא עייל מנפשי' משום דא"א להפקיע העבד מחזקתה שהי' מוחזקים ששלה הי' אבל לא ע"י הע"ח ידעינן שמסר לה רק מצד חזקתה הקודם וזה ל"מ ע"מ ע"י הע"ח דע"י הע"ח לחוד יש לספק דילמא עייל מנפשי' ואולי י"ל דהרמב"ם מפרש גם במשנה דהיא אומרת שבע"מ נמסר והא שכתב הרמב"ם אף שאין לה ע"מ היינו דא"צ להביא הע"מ ולאפוקי ממה דרצה הגמ' לס"ד לאוקמי המשנה בע"מ ור"א היינו שהע'"מ לפנינו אבל לפי"מ דמוקי בכתיבת קעקע דא"א להזדייף א"צ להביא הע"מ אבל איירי ג"כ שאומרת בע"מ נמסר

ב) ואולם ק"ל לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א בס"פ המגרש דלהרי"ף והרמב"ם דס"ל דע"ח לחוד מהני לא אמרי' כלל סברת התוס' דמתוך ע"ח אמרי' דמסתמא כדין נמסר בע"מ א"כ אמאי מגורשת ודאי במשנה, ונאמנת שבע"מ נמסר לה, כיון שהע"ח לחוד ל"מ הכא כנ"ל וגם בעיקר מה דמגורשת ודאי משום דהי' העבד שלה קשה לענ"ד דנהי דהיא זוכה לענין דין ממון של העבד ול"א דעייל מנפשי' אף שע"כ היא היתה צריכה להקנות לו מקודם מ"מ לא יצא מחזקתה דאמרי' על תנאי גירושין נתנה כנ"ל אבל איך אפשר שיהני חזקה זו לענין הגירושין שיהי' ודאי גירושין דחזקת ממון אינו מברר הספק דנימא דודאי לא עייל מנפשי' וע"כ נתן לה בתורת גירושין משום דאין חשוד להכשיל ולתת לה העבד שלא בתורת גירושין דהרי חזק"מ אין מבררת הספק ורק דאא"פ להפקיע הממון מחזקתה אבל לענין הגירושין נשאר הספק דילמא עייל מנפשי' ומכ"ש דהכא איתרע החזקה שע"כ גם לדברי' היתה צריכה להקנות לו קודם והרי חזינן דלפי"מ דפשיט הגמ' מגודרת דא"ל חזקה ונשאר העבד אצל הבעל מצד ד"מ מכח החזקה ובכ"ז פסק הרמב"ם דהוי ספק מגורשת ול"א דהחזק"מ שלו מברר הספק דעייל מנפשי' וא"כ גם להיפך במוחזק שהוא שלה מ"ט מגורשת ודאי, ועיין בהגהות אשר"י שתמה באמת על הרמב"ם הנ"ל דהוי ספק מגורשת וז"ל ואני הכותב בענ"ד איני מבין כיון דפשיט מגודרות דא"ל חזקה משמע דאפי' בכתיבת קעקע אינה מגורשת כלל וצ"ע עכ"ל ולפמ"ש ניחא דאין החזק"מ מברר הספק לענין גירושין ובדעת הג"א ראיתי מכבר בח"ס שכתב דלכן אינה מגורשת כלל משום דליכא עדים עפ"י דברי הר"נ הנ"ל דמהני הע"ח משום אנן סהדי, והכא דהוי ספק ממילא ליכא עדים, ואולם תמוה לענ"ד דהרי הרמב"ם איירי באומרת שבע"מ נמסר לה וא"כ לצד הספק דיהיב לה הבעל העבד שפיר מתגרשת ע"י הע"מ וביותר להרא"ש דאזיל בשיטת התוס' דע"ת לחוד ל"מ רק דמסתמא נמסר כדין בע"מ ועכצ"ל בדעת הג"א דס"ל דכיון דהוא זוכה בהעבד החזקת מ"ק מברר הספק ואמרי' דבודאי מנפשי' עייל וכבר נסתפקו האחרונים בזה אי חזקת מרי קמא הוי חזקה המבררת אבל זה דוחק לפרש דכיון דזוכה בהעבד הוי כהר"ז גיטך והנייר שלי דהרי לפי דברי' דבע"מ נמסר לה היתה יכולה לברר דהוא נתן לה והעבד שלה ועיין בת"מ שכתב דאם הוא מודה שנתן לה הוי ודאי מגורשת ולכאורה אינו מובן מה מהני ששניהם מודים להכשיר הגט למפרע כיון דליכא הוכחה מהעדים ומפני הדין דבעל שאמר גרשתי אשתי אין נאמן למפרע וצ"ל דס"ל דהספק דילמא עייל מנפשי' לא הוי ספק רק אם טוען כן אבל בלא טענה אין להסתפק כלל ומה שכתבו הפוסקים דאם הי' אצלה ג' שנים דאז יש לגודרת חזקה אז היא מגורשת, ודאי ושמעתי מחכ"א שהקשה דאיך מהני החזקת ג"ש שהבירור הוא אח"כ לק"מ לפי"מ שמבואר ברמב"ם דהיא אומרת שעב"מ נמסר וע"כ שפיר כיון דהחזקת ג"ש מברר דלא עייל מנפשי' שפיר מגורשת ודאי משום דמסתמא נמסר כדין בע"מ

ג) והנלע"ד בדעת הרמב"ם דאם חתם עדים על יד העבד אז תו אין חשש דילמא עייל מנפשי' דאז ודאי זהיר הבעל לשומרו כיון שכבר ראוי הוא להיות לראי' ביד האשה שנתגרשה ואז הוא מחויב לשומרו שלא ילך מנפשי', וע"כ כתב הרמב"ם דין המשנה דאיירי שהעדים חקוקים ע"י ואז מגורשת ודאי (והוכרח הרמב"ם לאוקמי' דין המשנה דהיא מגורשת ודאי אף דהמשנה לא איירי בדין הראי' להנשא ע"י הגט רק בעיקר דין הגירשין דמגורשת ע"י היד של עבד אם שניהם מודים או שתהי' ספק מגורשת היינו משום דמשמע לי' מתני' דעל היד של עבד מגורשת ודאי כמו בכל הגיטין דמועיל הגט גם לראי', וע"כ מוקי הרמב"ם דהעדים חקוקים ע"י וע"כ מועיל גם לראי' להיות מגורשת ודאי משום דאז זהיר שלא יעייל מנפשי' כנ"ל ובעי' דרמי ב"ח איירי בליכא ע"ח רק שהי' מוחזקין שהי' שלו ויוצאה עכשיו מתח"י וע"כ הוא מסר לה וע"ז כתב הרמב"ם דהיא אומרת שבעדים נמסר לה כיון דאיירי בלא ע"ח ע"כ צ"ל שאומרת בע"מ נמסר דאל"כ ליכא עדים אבל בדין המשנה לא הזכיר הרמב"ם שאומרת בע"מ נמסר כיון דאיירי שיש ע"ח ל"צ תו לע"מ כשיטתי' והמשנה איירי בכל האופנים בין במוחזקין ששלו הי' או באין ידוע למי הי' שייך או ששלה הי' כיון דאיכא ע"ח בזה ל"ש לספק דמנפשי' עייל ומגורשת ודאי וזה כונת הרמב"ם במ"ש אפילו מוחזקין ששלו כו' ואומרת בעדים נמסר הר"ז ספק מגורשת כונתו בלשון אפילו היינו דלמ"ב כשיש ע"ח דודאי ל"א דמנפשי' עייל אלא אף בליכא ע"ח מ"מ הוי ספק מגורשת ואף דליכא ע"ח ולא ידעינן שבא מידו לידה רק עי"ז שהי' מוחזקין ששלו הי' מקודם ועכשיו יוצא מתח"י גם זה הוכחה שנתן לה והספק הוא רק דילמא מנפשי' עייל ואין הכונה בגמ' דמה שמוחזקין ששלו הוא גריעותא ואילו שלה הי' או שאין ידוע מגורשת ודאי דהרי אף ששלה הי' מקודם ע"כ שהקנתה לו וכמו שהקשה הב"ש דשוב הוי כמוחזקין ששלו וכנ"ל ורק דהכונה הוא להיפך דבאינו מוחזק ששלו הי' ל"ש כלל האיבעי' כיון דאיירי בליכא ע"ח א"כ בכל הגיטין בכה"ג אינה נאמנת לומר שנמסר לה הגט בע"מ ואף ספק לא הוי גם היכא דל"ש מנפשי' עייל ידה ע"י שמוחזקין שהי' שלו וגט כתוב ע"י שראו