אמרי משה קח

סופרים פסול משום שלא לשמה, ותיפ"ל דפסול משום שליחות, יעו"ש ולפמ"ש ניחא דגם דין השליחות הוא משום פסול דלשמה והיינו דוכתב דקאי על הבעל לא על עצם הכתיבה קאי שצריך הבעל לכתוב רק על הלה דלשמה הוא שצריך עשיית הבעל את הלשמה או בשליחותו וכשאין בקיאים לשמה ליכא גם הפסול דשליחות

גם מה שהקשה הגט מקושר להשיטות דציווי הבעל הוא דבל"ז הוי שלא לשמה א"כ מ"ט דמאן דס"ל דבש"ק לא בעינן דעתה דהרי כמו בגט צריך דעתו ובל"ז לא חשיב לשמה משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא ה"נ בש"ק דצריך גם רצונה להתקדש יצטרך ג"כ דעתה ובל"ז הוי שלא לשמה, וגם למה צריך למיליף ש"ק מגט דבעינן דעת מקנה הרי טעמא חדא הוא דלא חשיב לשמה ע"ש שנשאר בצ"ע והנה לבך כי י"ל דעיקר בע"ד לעשיית הלשמה הוא רק מי שנותן השטר דהוא מקרי דעת המתחייב בגט ובש"ק כמש"ל עוד י"ל כמו שהערני קצת מבה"י דהא דבלא ציווי הנבל לא חשיב לשמה אין זה מצד הסברא דכיון שהסופר והעדים אומרים מפורש לשמה מדוע לא מקרי לשמה ורק דהוא מגזה"כ בגט וכמבואר ברמב"ן ר"פ כה"ג ז"ל דהשתא דכתיב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא דאינו כרות לשמה אלא כשכתבו הבעל או אחר ברשותו אע"פ שאינו שליח ממש ע"ש, ולהכי שפיר פליגי בש"ק אי ילפינן בעל מבעל או מקנה ממקנה ולפי"מ שבארנו דגם להסוברים דבעינן שליחות היא ג"כ על הדין דלשמה הנפ"מ בין השיטות הוא רק בזה דהסוברים דל"ב שליחות סגי הלשמה של הסופר רק שיהי' ברשותו וע"י ציוי' ול"צ לעשותו לשליח על הלשמה ולהסוברים דבעי שליחות צריך שיעשה את הסופר לשליח על הלשמה

ג) ועפ"י הרמב"ן הנ"ל נלע"ד ליישב קושית הפ"י (דף עא) על השיטות דלא בעינן שליחות בכתיבה א"כ מ"ט דר"י שם דאם נשתטה המגרש אין כותבין אלא לכשישתפה דבשלמא אי בעינן שליחות י"ל דליכא מידי דאיהו ל"מ עביד ושלוחי' מצי עביד אבל אי ל"ב שליחות קשה והנה באמת לא מצינו הך סברא דכ"מ דל"מ עביד ל"מ שליח רק בשעת מינוי השליחות אבל כשמינה השליח בעת שהי' בריא ונעשה כמותו י"ל דלא בטל ממנו כח השליחות גם כשהמשלח נשטתה וכדעת הרמב"ם דס"ל באמת דמה"ת כותבין ונותנין ג"כ לאלתר והיינו מה"ט דכבר נעשה כמותו ודוקא כשמת המשלח לא יתנו לאח"מ דליכא מגרש ובשטרי ממון כבר חל רשות יורשין וכמ"ש הקצות (בסי' קפ"ח) והטור דס"ל דמה"ת אין נותנין כשהוא שוטה אין לומר דפליג ע"ז וס"ל דאף אחר המיצוי שכבר חל עליו דין שליח בכ"ז כשאח"כ נשתטה המשלח בטל דין שליח ממנו דא"כ כשנשתפה הי' צריך מינוי מחדש וכן מצינו (בדף כ"ג) דכשהשליח נשתטה וחזר ונתפקח ל"צ מינוי חדש ול"א דבטל שליחותו ועכצ"ל דטעם הטור דנהי דהשליחות לא בטל אבל על הרצון של המשלח ל"ש דין שליחות שיהי' הרצון של שליח כרצון המשלח ואם עשה שליח לגרש ואח"כ אמר שאין רצונו בשעה זו לגרש אף שלא ביטל שליחותן בכ"ז אין יכול השליח לגרש, וכמ"ש להלן, ורק דבכ"ד לא חיישינן דילמא חזר מרצונו הראשון והשליחות אין חל רק על מעשה הנתינה וכונת הגירושין, שיהי' כעשית המשלח וכונתו אבל על הרצון לא שייך שליחות וע"כ בעינן שיהי' המגרש בר רצון בעת הנתינה של השליח אבל כשנשתטה ואינו בר רצון לא מהני הגירושין. (וישן מקרי בר רצון דעדיף מסמיא בידו כמבואר שם דר"ל מדמי לישן באחזו קורדייקוס ור"י מדמי לשוטה) ולפ"ז ניחא קושית הפ"י דגם על הכתיבה אף דא"צ שליחות, אבל דגזה"כ דאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דמה"ט אין מועיל חף כשכתב הסופר מפורש לשמה וכיון דהמגרש הוא הבעלים על עשיית הלשמה בעינן שיהי' בר רצון אז בעת הכתיבה שיהי' נעשה הלשמה עפ"י דעתו ורצונו אף דלא בעינן שליחות דוקא אבל הרי בעינן דעתו ורצונו דהא גם אי בעינן שליחות הרי נתבאר דהשליחות לא נתבטל כשנשתטה המשלח וקשה גם על הנתינה מ"ט אין נותנין לאלתר להטור מה"ת וע"כ דהעיקר הוא משום דבעינן שיהי' בר רצון ולזה אף בכתיבה דל"ב שליחות אבל כיון דאינו כרות לשמה רק ע"פ דעתו ורצונו בעינן שיהי' בר רצון בעת הכתיבה ולא מהני מה שציוה בהיותו בריא כמו דלא מהני על הנתינה רצונו הקודם אף דהשליחות לא נתבטל רק משום שיהי' בר רצון בעשית המעשה וה"נ על החתימה בעינן שיהי' בר רצון כנ"ל

ד) וברשב"א שם הביא בשם התוס' דרך על הכתיבה הדין דאין כותבין אלא לכשישתפה אבל הנתינה יוכל ליתן גם כשהוא שוטה וכבר תמה ע"ז הפ"י דהא עיקר שליחות בעינן על הנתינה והיא קושיא עצומה

והנלע"ד דהנה בדין מילי לא ממסרי לשליח אי הוא גם על שליח הראשון דאין יכול לעשות שליח על מילי כמו להקדיש כבר מפורסם בשם המרי"ט דס"ל דאין יכול להקדיש ע"י שליח, והגרע"א ר"פ השולח תלי זה בהדין דאומר אמרו דאם א"א כשר היינו משום דזה הוא שליחות הראשונה שהבעל משלחו לאמר לסופר לכתוב ולמ"ד דאומר אמרו פסול ע"כ דס"ל דגם שליחות הראשון אין נתפס על מילי והקשה לפ"ז לשיטת מהר"י מארדיש דשליח הולכה בקדושין אין יכול לעשות שליח אף בקידש בשטר דהוי מילי משום דצריך דעתה ואין ביד השליח לגמור שליחותן דשמא לא תתרצה א"כ למ"ד אומר אמרו פסול שליחות בקדושין איך משכחת גם בשליח הראשון ע"ש וקושיא זו יש להקשות ג"כ לכמה פוסקים דס"ל דשליח קבלה בגט אין יכול לעשות שליח אחר דהוי מילי א"כ שליח קבלה הראשון איך משכחת, והב"מ הקשה על המרי"ט דא"כ איך עושה שליח להסופר לכתוב גט, והשיג עליו הגרע"א דהתם מצוהו לעשות מעשה דהיינו הכתיבה אבל אם מצוה לעשות מילי כמו באומר אמרו לא מהני ע"ש ומה דק"ל להגרע"א משליח הולכה בקדושין נראה כונתו דכיון דס"ל דאף שנותן לו שטר כיון דצריך דעתה לא חשיב מעשה א"כ אינו מצוהו לעשות מעשה, ומה"ט לא הקשה הגרע"א מכל שלית קבלה להפוסקים דא"י לעשות שליח אחר כנ"ל דהקבלה מקרי מעשה ואולם לענ"ד גם קושית הגרע"א ל"ק דודאי גם להר"י מארדיש הקדושין מקרי מעשה והיינו בעת שמקדשה ודאי דהוי מעשה, ורק דס"ל דקודם הקדושין אין להשליח מעשה אף שיש בידו שטר כיון דצריך דעתה ואין ביד השליח לחוד לגמור השליחות שמא לא תתרצה ע"כ לא מקרי מעשה והוי רק מילי ומה"ט אין יכול לעשות שליח אתר אבל השליח הראשון כשמקדשה ודאי דחשיב מעשה, והכלל בזה דהנה בכל שליח הולכה בגט חל דין שליחות על השליח תיכף כשמינהו לשליח אף קודם נתינת הגט וראי': מזה גופא דיכול לעשות שליח אחר אף כשהבעל לא ציוה לו לעשות שליח, אך כיון דנעשה כהמשלח על הנתינה וחל עליו דין שלוחו כמותו מיד שמינהו וע"כ יכול לעשות שליח ובזה ניחא מה שראיתי מקשים דלמה צריך קרא דהשליח עושה שליח כיון דשלוחו כמותו ולהנ"ל ניחא דבל"ז הו"א דהשליחות אין חל רק כשעושה המעשה