אמרי משה קז

יגרשנה בע"כ, וא"כ בזמה"ז דיש תר"ג לגרש בע"כ וע"כ דלא נכלל זה בהשעבוד, ולכן הוי זה מפ"כ יעו"ש, והנה לפי דבריו הי' אפשר לדון גם לדינא דקיל"ן כר"א דע"מ כרתי מ"מ יפסול גם ביש ע"מ דהוי כמזויף מתוכו דמודה ר"א דפסול ומשום דכיון דאם תתרצה אח"כ להנשא בגט זה א"צ להביא ע"מ ומשום דסמכינן על ע"ח דמסתמא נמסר כדין דמשום ה"ט עדים חותמין על הגט מפני תה"ע וכמ"ש התוס' בדף ד' ושאר הראשונים וכיון דע"פ חתימתן סמכינן להנשא ובאמת הוי זה מפ"כ בכה"ג שמגרש בע"כ וא"כ הוי זה כאלו העידו בשקר כיון שנסמוך על פי הגדתם שלא עפ"י דין והוי כחתמו בפסול וכמזויף מתוכו

א) ואולם נלענ"ד דדעת המתחייב דבעינן הוא רק מי שנותן השטר ולא המקבל השטר, ואף כשיש צד חוב למקבל השטר לא הוי המקבל המתחייב, דלגבי המקבל ל"ש חובתו דהרי יוכל להטמין השטר ועיקר העדות בשטר הוא על הנותן, דנותנים עדות למקבל השטר על הצד שכנגד, ועוד שע"ח הגט אין מעידים כלל על מעשה הגירושין רק מעידים שנכתב בצווי הבעל ואין בסהדותם שום הגדה על מעשה הגירושין וע"כ ל"ש כלל לומר דהאשה תהי' המתחייב, דאין מעידים כלל לחובתה ולהכי אינו נפסל בע"כ משום דעת המתחייב דרק המגרש מקרי המתחייב דהוא נותן השטר, וגם השטר הוא שלו ונותן שכר הסופר או משום דאקני' לי' רבנן, וראי' לזה מהא דפליגי בקדושין (דף ט') בכתבו לשמה ושלא מדעתה דס"ל לרבא דכשר והרי בעינן דעתה משום דעת המתחייב, וכבר הקשה כן הא"מ (בסי' ל"ב) ולהנ"ל לק"מ דרק הנותן מקרי המתחייב, ועיין ברשב"א בקדושין שם שהקשה למאן דס"ל דבעינן דעתה משום דעת מקנה היינו האשה א"כ אמאי בעי גם דעתו ליסגי בדעת מקנה לחוד וכמו בגט דסגי בדעת הבעל לחוד ע"ש ולכאורה הרי בעינן דעת הבעל משום דעת המתחייב דאל"כ הוי מפ"כ, וצ"ל דקושית הרשב"א הוא על הכתיבה דלפי"מ דקיל"ן כר"א בעי הכתיבה לשמה וע"כ דפלוגתתם שם קאי על כתיבה ועל החתימה גם כן קאי כמו שהוכיח הא"מ שם מדף מ"ז עיין שם, וכן מוכח מהא דמביא שם מאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם לפי"מ דמוקי בשטרי פסיקתא דע"כ על חתימת העדים קאי, דהכתיבה בשאר שטרות א"צ לשמה ולא שליחות וכל המשנה בב"ב שם דאין כותבין שטרי מכר ומלוה אא"כ המוכר והלוה עמו דכ"ז קאי על החתימה, דבכתיבה הרי מבואר בדף כ"ו דכשר אף התורף בכתבו להתלמד, ולפי"מ דבעי למפשט דשטרי אירוסין איירי בשטר קדושין, ע"כ הא דבעי דעת שניהם היא משום לשמה אבל משום דעת המתחייב סגי בדעת האיש לחוד דהוא הנותן השטר

ולפמ"ש הח"ס הנ"ל תמוה לענ"ד דא"כ יבטל בזמה"ז הדין דכותבין גט לאיש אף שאין אשתו עמו, וכל הגיטין הנשלחים ע"י שליח שכותב הבעל בלי דעת האשה, ואף שהשליח נותן לה הגט מדעתה, אבל נחתם שלא מדעת האשה דהיא המתתייבת לפימ"ש הח"ס, ומה יועיל מה שנותן אח"כ הגט מדעתה, הרי נתתם שלא מדעת המתחייב והוי מפ"כ, (וכמ"ש הח"ס דכיון דאסור לגרשה בע"כ שוב לא משעבדת עצמה בשעת הנשואין א"כ גם על החתימה שיכתוב בלא דעתה נא משעבדת) ואף לפמ"ש בסימן הקודם דהחתימה לחוד לא איכפת אם חתמו בלא דעת המתחייב והעיקר הוא הנתינה אבל יקשה איך נותנין לאיש הגט בלא דעת האשה דהיא המתחייבת לפי דבריו וע"כ דרק מי שנותן השטר הוא המתחייב

ב) ובסוגיא דקדושין הנ"ל דכתבו לשמה ושלא מדעתה הקשה בגט מקושר להמריט"א להשיטות דס"ל דהא דבעי שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו היינו משום שליחות דבעי בכתיבה וחתימה כמבואר בתוס' דף כ"ב ד"ה והא איך שייך בקדושי שטר דבעינן דעת שניהם משום שליחות דהיינו ע"כ דמעיקר הדין על שניהם לכתוב וכמו בגט וכתב קאי על הבעל כן בש"ק על שניהם לכתוב וע"כ בעינן דעת שניהם כשכותב הסופר משום שליחות שניהם ואיך אפשר דמעיקר הדין שניהם כותבין הרי בגט כששני סופרים כותבים גט אחר פסול כמ"ש הח"מ ובקדושין יהי' הדין להיפך ע"ש שרצה לתרץ דגם לשיטה זו ס"ל דבלא ציווי הבעל לא הוי לשמה וכמ"ש התוס' להסוברים דלא בעינן שליחות וע"כ הא דבעינו דעת שניהם הוא משום לשמה ודחה זה מהתוס' (בדף ט' ע"ב) דהביאו ראי' דבעי שליחות בחתימה מהא דבעינן שיאמר לעדים לחתום ומוכח דלשיטה זו לא ס"ל דבלא ציווי הוי שלא לשמה (אם כי יש לדחות דראית התוס' הוא מהא דפסול אף באומר אמרו דבזה י"ל דתו הוי לשמה אבל כשכתב הסופר מעצמו לשמה בלא שום ציווי ודאי לא מהני דלא מקרי לשמה) ונדחק ליישב ע"ש

והנלע"ד דהתוס' הנ"ל הקשו בהא דכשר חוש"ק לכתיבת הגט הא לאו בני שליחות נינהו והנראה ליישב דהא דבעינן שליחות לא על עצם מעשה הכתיבה רק על הלשמה דבעינן שהבעל יעשה לשמה או בשליחותו אבל הסופר שכתב בלא שליחות מהבעל אף שאמר מפורש לשמה לא מהני דבעינן שהבעל יעשה הלשמה אבל אין החסרון במעשה הכתיבה גופא שלא כתב הבעל, דהא דוכתב קאי על הבעל היינו שהוא יעשה הלשמה, ולפ"ז יתיישב קושית התוס' לפמ"ש הרשב"א בחולין (דף יב) במה שהקשו הראשונים דמ"ט בשחיטה לא מהני שחיטת חוש"ק אף בגדול עומד ע"ג אי בעינן כונה וכן בחליצה ל"מ עע"ג בשוטה והכא בכתיבת הגט בחשו"ק מהני עע"ג ותירץ בשם מורו דבכל דבר שאפשר ע"י שליחות הוי כונת העע"ג ככונת העושה אבל בדבר דלא מועיל שליחות עמידת עע"ג לא מעלה ומוריד, וע"פ בחליצה דל"מ שליחות ל"מ עע"ג בשוטה וכן בשחיטה דל"ש דין שליחות דגם בשחט בהמת חבירו בלא דעתו כשרה וע"כ ל"מ כונת העע"ג דהעיקר תלוי בהשוחט יעושה"ט, ומתבאר דהא דעע"ג מהני לא משום דהוא מלמד להחרש שו""ק להתכוין רק דכונת העע"ג מצטרף לעשיית החוש"ק ולפ"ז שפיר ניחא הא דחשו"ק כשרים לכתיבת הגט בגדול עע"ג אף דחשו"ק לא בני שליחות כיון דעצם מעשה הכתיבה לא בעינן שליחות ורק על כונת הלשמה וע"ז מהני כונת העע"ג מטעם שליחות והוי כאילו הבעל עשה הלשמה ועפ"ז מיושב קושית הגט מקושר הנ"ל דשפיר פליגי שם בש"ק אי בעינן עשית הלשמה ע"י הבעל לחוד או דבעי דעת שניהם, והיינו דמצד עיקר הדין הי' צריך דהבעל והאשה יכונו עשיית הלשמה במה שהם עומדים אצל הסופר וכמו בגדול עע"ג דמצטרף כונת העעיג לכתיבת הסופר ומצד שליחות על הלשמה ס"ל דצריך דעת שניהם אבל הכתיבה גופא גם בלא שליחות ומצד עיקר הדין הי' אפשר להסופר לכתוב גם בלא שליחות כלל, ורק על עשיית הלשמה פליגי אי צריך רק דעת הבעל וכמו בגט או צריך גם דעת מקנה שיכתוב גם מדעתה בתורת שליחות על הלשמה, ומיושב לפ"ז מה שהקשה התו"ג בר"פ כל הגט מהא דאמרינן בריש מכלתין לפי שאין בקיאים לשמה, אבל בשאר הלכות בקיאים וא"כ להסוברים דבעינן שליחות הרי החששות שם שמא הסופר כתב להתלמד או דילמא אשכח גט ששמו כשמו, וא"כ פסול משום שליחות בלא הפסול דלשמה ובשאר הלכות בקיאים, וכן קשה מהמשנה דר"פ כל הגט דשמע קול