אמרי משה קד

ולפני עור, דא"כ יפסלו עידי כותים, וע"כ דחתימת העדים בגט הוא שנעשה הגט בהכשר, ואם יחתמו שלא לשמה מקרי עדות שקר וע"כ כשרים כותים בגט משום דלא חשידי לשקר בגט וממילא מוכח ג"כ דהעדים צריכים ג"כ לידע שנכתב ג"כ הגט לשמה, כיון דהגדתם הוא שהגט נעשה בהכשר, וזה לא מסתבר דרק על החתימה לחוד אם יחתמו שלא לשמה מקרי עדות שקר ומשום דלא הועילו כלום בחתימתן אבל אינם מעידים שנעשה השטר בהכשר, דאם לא מקרי כלל הגדה כשחתמו שלא לשמה א"כ כ"ש דלא עברו על עדות שקר כשחותמין שלא לשמה, וע"כ דמעידים שנעשה השטר בהכשר וע"כ כשחותמין שלא לשמה מקרי עדות שקר וא"כ ע"כ דצריכים לידע ג"כ שהכתיבה בהכשר ועיין כתובות (דף כ"ד ע"ב) דפליגי אי יש להעלות משטרות ליוחסין כשכתב בשטר אני פלוני כהן לויתי, משום דאכולה מילתא דשטרי מסהדי, ואף לפי"מ דאין מעלין משטרות ליוחסין, היינו משום דאין זה נוגע להכשר השטר, אבל במה שנוגע להכשר השטר לכ"ע אמרי' דמסהדי שנעשה השטר בהכשר, וכן מתבאר מהתוס' שם דמה"ט היכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש חותמין כהן משום דצריך להכשר השטר ע"ש

ג) ולכאורה יש ראי' מהא דאמרי דאין עידי הגט חותמין זה בל"ז גזרה משום כולכם ותיפ"ל דאם חותמין זה בל"ז הרי ליכא שני עדים שחתמו לשמה דנהי דעל דעת המתחייב איכא עכ"פ שני עדים לעשותו שטר דכ"א מעיד שנעשה בציווי הבעל. אבל מנ"ל דחתמו לשמה וע"כ דהעדים שחותמין שלא לשמה עוברים על לא תענה עד שקר, דעדותם הוא ג"כ שנעשה הגט בהכשר, וע"כ גם כשחותמין זה בל"ז איכא ב' עדים על לשמה דהא שניהם מעידים שנעשה בהכשר וחתמו לשמה, ואולם ז"א דהרי עדיין יקשה על כתיבת הסופר להשיטות הסוברים דאין הע"ח צריכין לשמוע שהסופר כותב לשמה ועכצ"ל דא"צ עדים על כל פרטי הכשר הגט, וסמכינן דמסתמא עושה בהכשר דישראל אין חשוד להכשיל משום לפ"ע, וכמו דאמרי' לגבי בעל דאין חשוד לקלקלה, או משום דבידו מהימן ע"א וכנ"ל, אבל כותים דחשידי על לפ"ע קשה כנ"ל ומוכח ע"כ דעוברים על לא תענה כחותמין שלא לשמה

ג) ועפ"ז יש לדון במ"ש הגרע"א להסתפק אי בעינן שכל העדים החותמין על הגט אף כשיש יותר משני עדים בעינן שכולם יחתמו לשמה, או דסגי רק כשיש ב' עדים לשמה, ופשיט לי' ממה דקשה במה דפריך בדף ד' אי ר"מ חתימה בעי כתיבה ל"ב והרי למ"ד כתב סופר ועד כשר כיון דסמכינן אכתב סופר לעד א"כ להכי בעי לשמה משום החתימה דבעי לשמה, והוכיח מזה דכל שיש שני עדים לשמה ל"צ יותר, ואולם לפ"מ שהוכחנו דהע"ח מעידים שהגט נעשה בהכשר ואם לא חתם לשמה עובר בלא תענה ולפ"ז גם כשיש הרבה עדים צריכים כולם לחתום לשמה, דהרי כ"א מעיד בחתימתו שנעשה ע"י חתימתו בהכשר ולשמה, ואין עד יוכל לסמוך על חבירו בחתימתו דכל אחד מעיד שע"י חתימתו נעשה הכשר הגט, אבל בכ"ז קושית הגרע"א מתישב דאף דכתב סופר ועד כשר אבל עכ"פ הסופר איני מעיד על הכשר הגט וע"כ כשיש שני עדים חתומים כמו דאיירי משנתינו דאומר בפני נחתם וע"כ פריך הגמ' שפיר שלר"מ דהכתיבה א"צ לשמה אז אין צריך הסופר שיכתוב לשמה אחרי שיודע שיחתמו על הגט שני עדים דרק העדים צריכים כולם לחתום לשמה אף כשיש כבר עדים שחתמו לשמה משום דכל אחד מעיד בחתימתו על הכשר הגט ושעל ידי חתימתו נעשה הכשר הגט, ואין יוכל לסמוך מה שיש עדים בלעדיו אבל הסופר שאינו מעיד על הכשר הגט א"צ לכתוב לשמה והא דכתב סופר ועד כשר מה"ת אף לר"מ דהכתיבה לא בעי לשמה והחתימה בעינן לשמה, וא"כ דילמא לא כתב לשמה, היינו משום דבגט שיודע הסופר דלא יהי' רק ע"א חתום, אז יודע הסופר שצריך לכתוב לשמה משום החתימה דיצטרף כתיבתו להעד, אבל כשיש עדים שנים תו א"צ לכתוב לשמה כמ"ש הגרע"א אבל מה שדייק מזה הגרע"א דגם בעדים החותמין א"צ רק שנים לשמה, בזה יש לומר כמ"ש דכל העדים צריכים לשמה, משום דזה ג"כ בכלל הגדתם שעושים הכשר הגט ע"י חתימתם, ולר"מ הגדת העדים בגט הוה רק שע"י חתימתן לחוד נעשה הכשר הגט ובציווי הבעל ועל הכתיבה אין מעידים כלל דהכתיבה א"צ לשמה וגם א"צ שליחות לכמה שיטות אולם לר"א דהכתיבה צריך לשמה, הע"ח מעידים על הכתיבה ג"כ שנכתב לשמה והגט נעשה בהכשר וכמש"ל (ועפ"ז יתישב ג"כ מה שהקשה הפ"י ברפ"ב דכיון דתני במתני' דאם אמר בפני נכתב ולא בפ"נ פסול אף דהחתימה צריך רק מדרבנן לשמה לפי"מ דקיל"נ כר"א כ"ש באמר בפני נחתם ולא בפני נכתב דהכתיבה צריך לשמה מה"ת ודאי פסול ולמה הוצרך הסיפא דפסול, ולפמ"ש ניחא דרבותא גדולה היא דס"ד כיון דאמר בפני נחתם תו ל"צ בפני נכתב דמעידי החתימה ידעינן דנכתב לשמה וכקושית הריטב"א כנ"ל) ושו"ר בהגרע"א שם שכתב דמשמעת הפוסקים דכתב סופר ועד כשר גם באיכא שני עדים בלעדיו, ע"ש והיינו דאם נתקיים רק הכ"ס ועד תו א"צ לקיים יותר, ותמוה לענ"ד דכיון דהוכיח דבכה"ג שיש עדים א"ג לכתוב לשמה ולא מתכוין להעיד א"כ איך סומכין כשנתקיים כתב סופר ועד לחוד הרי הסופר אינו עד כלל ולא כתב לשמה וגם אפשר דלא כתב כלל בציווי הבעל דלר"מ כשר הכתיבה גם בלא ציווי הבעל והוא לא מתכוין להעיד משום שיש עדים אחרים וא"כ איך סמכינן אח"כ כשנתקיים כתיבתו הרי הוא כמזויף מתוכו לר"א כשיש ע"מ וחותמים פסולים וכמ"ש התוס' דף ד' דאף שהמעשה אמת אין לעשות בפסולים והכא הסופר אינו עד כלל ונסמוך עליו בשלמא בעדים החותמים שלא לשמה כשיש עדים אחרים שחתמו לשמה כמ"ש הגרע"א אף שאח"כ אפשר שיתקיימו רק אלה שלא חתמו לשמה מ"מ ל"מ מזויף והיינו לפמ"ש התוס' שם דהא דמקרי מזויף לר"א כשחתמו שלא לשמה משום דגזרינן אטו כתיבה אבל כשיש עדים חתומים לשמה תו לא גזרינן ושפיר יש לסמוך על קיום העדים שלא לשמה דהם ג"כ ע"כ חתמו בציווי הבעל וגם ידעו שיש שני עדים שחתמו לשמה וכדין סמכינן עליהם אבל הסופר דלא נתכוין להעיד כלל כשיש עדים אחרים א"כ איך סומכין עליו בקיומו בצירוף ע"ח וצ"ל דכיון דיודע הסופר שנסמוך עליו בקיומו וע"א, תו מתכוין באמת להעיד ואין כותב רק בציווי הבעל ורק לשמה א"צ לכתוב משום שיש שני עדים בלעדו שחתמו לשמה ומצאו באשפה דכשר לר"מ היינו מסופר שאינו מובהק דלא סמכינן עלי' באמת אבל סופר מובהק אינו זורק ומשמר הגט דיודע דאח"כ נסמוך עליו ובליכא רק ע"א צ"ל להגרע"א דאז כותב באמת גם לשמה שיודע שיצטרף לעדות כתיבתו וצריך לשמה משום החתימה לר"מ אבל תמוה לי מאי ראי' מסתימת הפוסקים דהרי לפי"מ דקיל"נ כר"א ע"כ בעי כתיבה לשמה וע"כ סתמו דסופר ועד מצטרפים אף ביש עדים אחרים אבל לר"מ שפיר י"ל כמש"ל דרק בליכא רק ע"א אז מצטרף הסופר אבל באיכא שני עדים אחרים אז באמת אין מצטרף כתיבת הסופר ומשום דלמא לא כתב לשמה