אמרי משה קג

ואולם לענ"ד לק"מ על התוס' דע"כ גם התוס' מודים דכשמסר שטר לאחד אין יכול לחזור גם באותו יום וכן בכתב חודש שנה שבוע ודאי אין יכול לחזור אף לר"מ וכמו שהקשה הרמב"ן כנ"ל וע"כ צ"ל להתוס' דזה ל"ש למקרי אין מוכח מתוכו מה שאין כתוב בשטר זמן דבעת שבא השטר לידו הרי תפיסתו מוכחת לגבי' הנותן ולא מקרי אין מוכח מתוכו רק אם אין מוכח הנותן והמקבל שע"ז החותמים מעידים, וע"כ כתבו התוס' דבשני שטרות ביום אחד מקרי אין מוכח מתוכו דלגבי' כ"א אין מוכח אם הנותן שוב הוא בעלים על מה שנותן דשמא נתן מקודם להשני כיון דאין כתוב שעות, וגם מכח תפיסתו את השטר אין יכול לברר למי נמסר קודם, והבירור רק ע"י עדים, וע"כ אין יכול לזכות מי שנמסר לו קודם דאין מוכח מתוכו לגבי' חבירו שג"כ יש לו שטר באותו יום אבל לגבי' הנותן שפיר מקרי מוכח מתוכו אף שאין כתוב זמן כלל דאין נפ"מ מתי נתן ואין מעידים כלל על זמן המסירה וגם תפיסתו מוכחת לגבי הנותן ולא גרע משני יוסף ב"ש דמוציאין שט"ח משום דתפיסתו מוכחת ואפשר דלזה נתכוין הר"נ בתירוצו על קושית הרמב"ן הנ"ל ולפ"ז אין מקום להקשות לגבי' גיטין בלא זמן או מה שיכולה להנשא קודם סוף היום דזה ל"ש לאין מוכח מתוכו וגם תפיסתה מוכחת

ועיין בתו"ג שמפרש תירץ הר"נ הנ"ל דבע"ח כשמקנה הוא כמשייר בקנינו שיזכה רק משעה שיוכל לברר קנינו וע"כ לגבי' השני שאין יכול לברר למי ניתן ראשונה לא יוכל לזכות דנגד זה שייר בקנינו אבל לגבי' הנותן יוכל לברר וע"כ אין יוכל לחזור ע"ש וגם לפ"ז ניחא דכיון דעכ"פ הדין דלגבי הנותן זוכה המקבל ואין יכול לחזור אף באותו יום ממילא דלגבי' גט מותרת ג"כ להנשא מיד, ובאמת כי מלשון הר"נ משמע כהתו"ב אבל לכאורה מדוע לא מתרץ בפשיטות דלגבי' הנותן הוי מוכח מתוכו דאין נפ"מ מתי נתן אבל עכ"פ ידעינן שנתן אבל לגבי השני שטרות הרי אין מוכח למי נתן קודם, וע"כ זוכים שניהם מסוף היום וגם קשה על הרמב"ן שכתב שאין דרך לנטות מזה דכיון דאין יכול לחזור ע"כ זוכה מי שנמסר קודם והרי יש לחלק כנ"ל ונראה דהרמב"ן לשיטתי' בגיטין (כ"ד ע"ב) דפליג על התוס' וס"ל דלא בעינן כלל מוכח מתוכו לר"מ ולפ"ז אי נימא דאין זוכה מי שנמסר לו קודם, לא משום דאין מוכח מתוכו רק משום דאין דעתו להקנות רק מסוף היום וע"כ הקשה שפיר דא"ר יהי' הנותן יוכל לחזור וע"ז הוצרך הר"נ לחלק דשייר בקנינו כנ"ל אבל התוס' לשיטתם שם ובכ"ד דהא דלא זכה מי שנמסר לו קודם הוא משום דאין מוכח מתוכו שפיר ניחא הא דאין יוכל הנותן לחזור משום דלגבי' הנותן שפיר מוכח כנ"ל וממילא דל"ק מגיטין דיכולה להנשא קודם סוף היום דחסרון הזמן ל"ש לענין מוכח מתוכו כנ"ל. ותמוה לענ"ד מ"ש התו"ג (בס' קמ"ה) במ"ש הרמ"ה במהיום אם מתי אם מת באותו היום אינה מגורשת בלא ע"מ ופי' בתו"ג דהטעם הוא משום דאין מוכח מתוכו רק מסוף היום וע"כ אינה מגורשת רק מסוף היום וכשמת באותו היום הוי גט לאחר מיתה ע"ש ולדבריו ק"ט מכתב שבוע שנה חדש דכשר גם לר"מ וכן בכתב זמן של יום תהי' אסורה להנשא מה"ת קודם סוף היום ודבריו צ"ע

יז) ובענין זה אמרתי מכבר בישוב קושית הקצות (בסי' קפ"ח) למ"ד עבחז"ל מ"ט אמרי' בתן שחרור זה לעבדי דלא יתנו לאח"מ לשיטת הרמב"ם דאם נשתטה המשלח לא בטלה השליחות דכבר עמד השליח במקום המשלח וא"כ מ"ט לא יתנו לאח"מ הרי עבחז"ל וכמו אילו מכר לאחר אף שיצא מרשותו בכ"ז אחרי דמטי לידי' של ראשון זוכה ע"י עבחז"ל כמבואר בב"מ (דף י"ט) ה"נ כשמת אף דעייל לרשות היורשין נימא עבחז"ל וכמו נמכר לאחר וכן בכתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאח"מ והרי כשכתבו וחתמו מחיים נימא עבחז"ל ע"ש שנשאר בצ"ע, ולענ"ד לק"מ דכיון דבעינן מטי לידי' וכל זמן שלא מטי לידי' יכול הנותן לחזור שלא יתן לו השטר ותתבטל המתנה והשחרור ולכן כשמת יורשים היורשים זה הזכות בהעבד או בהשדה שאם אינם רוצים לקיים התנאי דימטי לידי' וימחו שלא ליתן השטר יכולים למחות ותתבטל המתנה. וע"כ שוב לא יוכלו ליתן לאח"מ אף אם ירצו היורשים דימטי לידי' השטר כיון דהעבד נעשו שלהם משום דבידם לבטל התנאי דלא ימטי לידי' שוב אין מועיל השטר של אביו לשחרר עבד של היורשים. ול"ד למכירה דשם אין ביד הלוקח לעכב שלא ימטי לידי' וכיון דמטי לידי' ועבחז"ל נתבטל המכירה מעיקרא אבל ביורשים שיורשים זכות החזרה הרי בידם שלא יתקיים התנאי דמטי לידי' והעבד שלהם ובעי שטר שחרור מהם ול"מ הש"ש של אביהם, וא"ל דאם יקיימו היורשים התנאי ויאמרו ליתן לו השטר הרי נתברר דעבחז"ל ומשוחרר למפרע ולא ירשו מעולם דזה לא מקרי קיום התנאי דבעינן מטי לידי' ע"י הבעלים שנתנו השטר והכא נתקיים התנאי ע"י היורשים שהם. כעת בעלים על העבד וע"כ ל"מ עבחז"ל ועיין בתוס' ב"מ (דף י"ט ע"ב) ד"ה ברייתא דמתבאר ג"כ דביורשים ל"ש עבחז"ל עשה"ט. סימן יז

א) הנה ק"ל בהא דתנן ריש גיטין דהמביא גט ממדה"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ לרבה דס"ל דהטעם משום דאין בקיאים לשמה למה צ"ל בפני נכתב והרי כיון דאמה בפני נחתם תו ידעינן דנכתב ג"כ לשמה, דאל"כ לא הי' העדים חותמין דהרי צריכין לידע שנכתב לשמה, ובטוש"ע (סימן קל"ב, ובב"ש סק"ט) הביא שני דעות אי הע"ח צריכים לידע שנכתב לשמע ע"ש, ומצאתי בריטב"א שהרגיש בזה, וכתב לתרץ דהעדים א"צ לידע בבירור שנכתב לשמה רק הם סומכים על הסופר שאמר להם שנכתב לשמה והעדים סומכים על רוב ספרי דגמירי וע"כ צ"ל בפני נכתב משום המיעוט דלא גמירי ע"פ, ודבריו צריך ביאור דאם נאמן הסופר הרי אומר דנכתב לשמה והוא גמיר בדיני דלשמה, ואם הסופר אינו נאמן איך העדים סומכים עליו, ומהריטב"א משמע דהסופר נאמן רק דילמא לא גמיר, והרי הוא אומר מפורש דכתבו לשמה, והא דבאמת נאמן הסופר בדבר שבערוה צ"ל משום דבידו דהרי כן צ"ל להשיטות דהע"ק א"צ לידע דנכתב לשמה הא דסמכינן על הסופר שכתב לשמה היינו משום דבידו ואין חשוד לקלקל

ואולם לענ"ד יש להביא ראי' דהעדים החותמין על הגט ע"כ צריכין לידע דהגט נכתב לשמה, מהא דאמרי' בדף י' דעד כותי כשר בגיטי נשים ופריך הגמ' דאחזיק בהא ולא אחזיק בהא אפילו תרי נמי וכן רבא אמר שם דלר"ג מכשיר אף בשני עדיו כותים. והרי כותים חשידי אלפני עור וא"כ נהי דלא חשידי על עדות שקר ומשום דאחזיקי בגיטין שלא יגידו שקר אבל דילמא חתמו שלא לשמה, ומוכח ע"כ מזה דאם העדים חותמין שלא לשמה מקרי עדות שקר, ומשום דעדי הגט שחותמין מעידים שהגט כשר, ולא אמרי דהגדתם בגט הוא רק שנכתב בציווי הבעל, ואם חותמין שלא לשמה לא הוי שקר רק עוברים