אמרי כהן צד

והנראה לפע"ד דד"ז תליא באשלי רברבי דהנה בטור יו"ד (סי' קמ"ה) הביא מחלקות הר"י והרא"ש באילן שגדעו ופסלו לאליל והחליף שקיי"ל דנוטל מה שהחליף והשאר מותר שהר"י פי' דוקא שמפרש בהדיא שמכוין שלא יהא אליל אלא מה שהחליף דומיא דסיוד וכיוד שאינו מכוין לעשות כל הבית אליל אבל אם מכוין לעיקר אילן נעשה כולו אליל בגידוע ופיסול אעפ"י שלא השתחוה לו והרא"ש כ' אפי' כיון לעיקרו של אילן אפיה"כ לא נאסר האילן כולו אא"כ השתחוה לו אח"כ שאז נאסר כולו ובגדוע ופיסול נאסר מה שגדל אח"כ אעפ"י שלא השתחוה לו עכ"ד ז"ל הרי מבואר מזה דלדעת הר"י ז"ל תליא בכוונתו דאם מתכוין שלא יהא ע"ז כ"א מה שיחליף לא נעשה ע"ז גוף האילן משא"כ אם מתכוין לעיקר האילן נעשה גם הוא ע"ז ונאסר כולו ואם כי הדיוקים סותרים זא"ז דמדיוקא דלישנא דרישא משמע דדוקא אם מפרש בהדיא שלא יהא אליל כ"א מה שיחליף אז לא נעשה כולו ע"ז הא בסתמא נעשה כולו ע"ז ומדיוקא דסיפא משמע דדוקא במכוין לעשות גם עיקר אילן ע"ז אז נעשה כולו אליל בגדוע ופיסול אעפ"י שלא השתחוה להאילן אבל בסתמא לא נעשה כולו ע"ז כ"א מה שמחליף וע' בלשון התוס' דע"ז (מ"ז:) בד"ה גדעו ופסלו לע"ז שמשם נובע דברי הר"י הנ"ל שג"כ קשה כנ"ל דהדיוקים סתרי אהדדי יעייש"ה אך עכ"פ נשמע מד' הר"י אלו שכונת האדם מהני לאפוקי מידי איסור ע"ז אע"ג דמן הדין הי' ראוי שיותסר גם גוף האילן בגדוע ופיסול כמו"ש התוס' שם להוכיח מהא דחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה ע"ש מכ"מ כיון שמפרש בהדיא שאינו רוצה לעבוד רק הגדולין אינו נאסר האילן רק הגדולין אבל לד' הרא"ש דאפי' מתכוין לעיקר האילן לא נאסר אא"כ השתחוה לו אין ראי' דכונתו מהני לאפוקי מידי איסור ע"ז דשא"ה דהאילן הוא מחובר ולא מצי למיתסר משום ע"ז בזה שגדעו ופיסלו אבל הכונה לא מעלה ולא מוריד באיסור ע"ז וכמובן

ואמנם צריך לישב אליבא דהרא"ש ז"ל מה שהקשו התוס' דלמה לא יותסר בגדוע ופיסול גם עיקר האילן דאף שהוא מחובר הרי בקרקע עולם אמרי' בחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר גם שאר הקרקע כמו שהקשו התוס' הנ"ל ואך בחי' הריטב"א לע"ז שם הביא בשם הרבינו יונה ז"ל שתי' דהתם משוה"כ נאסר לפי שהשתחוה לכל הקרקע אחר שעשה בו מעשה משא"כ בזו שלא השתחוה לו כלל ע"ש ואם השתחוה להאילן באמת מודה הרא"ש ז"ל דנאסר האילן כיון שגדעו ופיסלו וכמו"ש הרא"ש להדיא בלשונו הנ"ל ודמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר עיקר הקרקע בהשתחוה לה אח"כ וכנ"ל

איברא דבדין זה דחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר הקרקע אי בעינן השתחוי' נחלקו הפוסקים דהטור שם כ' דבהשתחוה לה אח"כ נאסר אבל בלא השתחוה לא נאסרה הקרקע אעפ"י שחפר לשם אליל וכתב הבד"ה מהב"י שם דכ"ה דעת הרא"ש ג"כ אבל לד' הר"י כל שחפרן לשם אליל נאסר אעפ"י שלא השתחוה לה כמו"ש הב"י שם ומשו"ה ס"ל דבגדוע ופיסול נאסר גם עיקר האילן אם לא שמפרש בהדיא שלא יהא אליל אלא מה שמחליף ולא האילן, ומעתה כיון דד' הרמב"ם בפ"ח מה' עכו"ם דכל שחפרן לשם אליל נאסרו מיד אעפ"י שעדיין לא השתחוה להקרקע אח"ז כמו"ש הב"י שם בע"כ דס"ל כד' הר"י ז"ל הנ"ל דמשו"ה לא נאסר עיקר האילן בגדוע ופיסול לשם ע"ז אעפ"י שעשה מעשה בהאילן ודמי לחפר בה בורות שיחין ומערות דנאסר הקרקע אף בלי השתחוה אח"כ משום דפי' שלא יהא אליל כ"א הגידולין ולא האילן א"כ חזינן מזה דבכוונתו תליא מילתא ואם אינו רוצה שיהא ע"ז לא נעשה ע"ז בע"כ ומשוה"כ רבינו הרמז"ל לשיטתו אזיל שכ' בפ"ז מה' עכו"ם ה"ג הנ"ל דבתקרובת ע"ז ג"כ הדין כן דדוקא בהקריבוה כולה נאסר אבל בהקריב כולו לע"ז ואמר חוץ מדבר אחד לא נאסר מה ששייר בהדיא ולפי"ז גם המחבר שסתים וכ' בש"ע יו"ד שם (סעי' ז') אעפ"י שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר ומשמע ג"כ דדעתו כהרמב"ם ז"ל דנאסר אעפ"י שלא השתחוה ע' בש"ך שם ס"ק כ' ממילא דס"ל ג"כ בהא כהרמז"ל דתליא בכונתו ואם הקריב מידי דתקרובות ואמר חוץ מעצמותי' וכיו"ב לא נאסר מה ששייר דהא בהא תליא לפי הנ"ל

המורם מכל הנ"ל דגם ד' החת"ס הנ"ל אי נאסר תקרובת שאינו כעין פנים משום משמשין לע"ז כיון שלא נתכוין לזה ג"כ תליא במחלקות הנ"ל אי מועיל כונתו לבטל מה שראוי ליאסר מצד ע"ז ולד' הרמז"ל דכונתו מבטל שלא נעשה תקרובת ה"ה דמשמשין לא נעשה בלי כונה וכנ"ל

ומה שהעיר מעכת"ה בש"ס דחולין (ה'.) דלמה מרבי מקרא דמכם דמקבלין קרבנות אפי' מעכו"ם בעלי עבירה משא"כ מישראל מומר לא מקבלין קרבן דנתמעט מקרא דמכם והא כיון, דמרבי רק דעכו"ם מביאים קרבן מקרא דאיש איש למה לא אמרי' דהריבוי הוא רק שמקריבים כמו ישראל כשר אבל לא יהי' עדיף מיני' דגם בעל עבירה יביא קרבן וכ' ליישב ע"ד החידוד ולפעד"נ דהעיקר בישוב דבר זה כמו שכתבתי בקונטריסי בדיני גרים שעמדתי שם ג"כ דמדוע יהא עכו"ם עדיפי עוד מישראל לעני"ז שמקבלין מהם קרבנות אפי' בעלי עבירה וכתבתי לתרץ דשאני אוה"ע שהקרבנות שהם מקריבין לגבוה אין בהם שום ענין כפרה וריצוי ע' בזבחים (מ"ה:) דאמרי' א"ק לרצון להם ועכו"ם לאו בני הרצאה נינהו פרש"י להקב"ה שאינו מתרצה להם וע"ע בטו"ז יו"ד (סי' רנ"ד ס"ק ד') שהביא ד' הג"א בפ"ק דב"ב שכ' דלכן אין מקבלין מעכו"ם צדקה ומ"ש מנדרים ונדבות שמקבלין מהם וז"ל ופי' לי מורי רבי אברהם לפי שנו"נ אין באין לכפרה עכ"ל ע"ש ובס' מנחת פתים ליו"ד ממורי הגז"ל שהביא מד' הירושלמי נזיר ר"פ ב' נזירים דאמרי' יצא עכו"ם שאין לו כפרה ע"ש וא"כ כיון שבלא"ה אין להם להאומה"ע שום כפרה וריצוי בקרבנות נו"נ שמקריבין עליהם משוה"כ התירה התורה לקבל קרבנות מעכו"ם אפי' מהגרועים שבהם ומומרים לע"ז אבל ישראל שבכל הקרבנות שמקריבין אפי' נדרים ונדבות יש בם ענין כפרה והרצאה כדמוכח מכ"ד עיין בפרש"י זבחים (כ"ט:) ד"ה דלאו בר הרצאה הוא שכ' אבל קדשים כגון עולה שמכפרת על, עשה ושלמים שמביאין לדורן ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ה בר"ה (ה':) ע"ש וכ"כ להדיא בשמק"ב כתובות (ל"ב.) דאפי' קרבן פסח כיון דאית בי' הרצאת דמים הוא מכפר ע"ש שכ"כ בשם הרא"ה ז"ל ולכן גילתה התורה שלא לקבל קרבנות מחומרים שבישראל כיון דהקרבנות בישראל הם ענין רם או לכפרה או לדורן לרצות לא רצה השי"ת לקבל זה ממומרים משא"כ הקרבנות ב"נ שבלא"ה אינם באים לכפר ולרצות כלל