אמרי כהן פה

(נ"ט.) שמשם נובע דין זה איתא וטעותן עד כמה אר"י אר"ש עד שתות כגדול ומשמע דגם בפחות משתות הוי מחילה בהם כבגדול דאל"כ הי' לו להש"ס לפרש ולומר שיש חילוק בינם לגדול לענין טעות פחות משתות כ"ה כונת הה"מ לתמוה על הראב"ד ולקיים בזה ד' הרמב"ם ז"ל

אבל לפענ"ד דשפתי הראב"ד ז"ל ברור מללו דכ"מ בש"ס שם דמדקאמר וטעותן עד כמה ואר"י אר"ז עד שתות כגדול ויל"ד דלמה הוצרך לומר עד שתות כגדול דא"נ דהקטן לענין אונאה דינו בכל דבר כגדול הל"ל כגדול ותו לא ואנא ידענא דדינו כגדול שי"ב חילוק באונאה בין שתות לפחות משתות אך א"נ כד' הראב"ד דפחות משתות אין דינו כגדול דקטן לאו בר מחילה הוא א"ש דיל"פ דהא דקאמר עד שתות קא חשיב ממעלה למטה דהיינו מיתר על שתות עד שתות ועד בכלל דינו כגדול דהיינו ביותר משתות בטל מקח ובשתות קנה ומחזיר אונאה אבל בפחות משתות אין דינו כגדול וז"ש עד שתות דינו כגדול אתי לאפוקי בזה פחות משתות וא"כ שפיר מרומז דין זה שיש חילוק בין גדול לקטן לענין אונאה בפחות משתות בד' הש"ס ולק"מ קו' הה"מ על הראב"ד הנ"ל, ואדרבא צ"ע לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאין חילוק כלל בין קטן לגדול למה הוצרך לומר בש"ס עד שתות כגדול הו"ל למימר כגדול ותו לא וצ"ע

בסי' (ל"ו) כ' לבאר הא דקיי"ל בכמה דוכתי בש"ס דמכין אותו עד שתצא נפשו במצ"ע אם אינו רוצה לקיים דהוא משום ערבות כיון דכל ישראל ערבים זל"ז משוה"כ יש לנו רשות לכופו כדי שלא נתחייב אנחנו בשבילו. והאריך בזה בד' נועם. וכיון בזה לס' חמדת ישראל מהגאון אב"ד דק"ק דוואהרט ז"ל בקונטרס נר מצוה שכ"כ דמשו"ה כופין עד שתצ"נ במצ"ע משום ערבות והאריך בזה עיי"ש. ועפי"ז יש לבאר ד' הש"ס דיבמות (פ"ח:) דמקשה לרב מברייתא דמניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכא דמי כו' אלא לאו דניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיני' ומשני איסורי כהונה שאני עש"ה. ויפלא דאטו חמור איסור כהונה שהוא רק לאו בעלמא זונה לכהן מאיסור א"א שהוא במיתת ב"ד וכבר שמעתי לתמוה כן ממורי הגאון מוהר"מ אריק זצ"ל האבדפ"ק. ולפי הנ"ל י"ל דהא עיקר הקושי' הי' דאי איירי בלא ניסת לא' מעידי' או בלא אמרה ברי לי צ"ל דדפנו וכפרש"י דהא וודאי באיסור מפורסים ואפי' באיסור ספק לא איצ"ק דבודאי כפינן לי' ולפי"ז י"ל דאיהכ"נ דאיצ"ק דכפינן לי' באיסור כהונה אפי' באיסור ודאי דאע"ג דבכה"ת כפינן לי' שלא לעבור אמצ"ע וה"ה בל"ת דמ"ש [ועי' במשובב נתיבות מהגאון בעל קצוה"ח ז"ל (בסי' ג') שלא כ"כ ועיישה"ט ואכ"מ] הא הוא רק משום ערבות ובכהנים ליכא ערבות וכמו"ש הצל"ח בברכות (כ' ע"ב) באורך עיישה"ט והו"א דליתנהו בכלל כפי' במצ"ע ול"ת קמ"ל קרא וקדשתו דדפנו וז"ש איסור כהונה שאני דאינם בכלל ערבות שפיר איצ"ק בהו דכופין אפי' באיסור ודאי או ספק והבן

בסי' (נ"ד) נשאל מב"א הוא ידינ"פ היקר החריף ובקי טובא שיחי' בהא דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו והמשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה איך הדין אם קנה הבהמה מיד הבעלים והרי הוא שלו עכשיו אם חל האיסור דנעבד למפרע כיון דכעת הוא שלו וכמו דמצינו בש"ס לענין דאין אחע"א דהאיסור הב' מיתלא תלא וקאי וכשנפקע האיסור הא' חייל איסור השני כן י"ל דהכ"נ איסור נעבד מיתלא תלא וקאי וכשנפקע זכות הבעלים הראשונים שהוא המונע מלחול האיסור נעבד חייל האיסור עכשיו למפרע ומעכת"ה האריך לפשוט את ספק זה

ולפע"ד לפשוט הספק מש"ס ערוכה דע"ז (מ"ז ע"א) דבעי רבה המשתחוה למעיין מימי' מהו לנסכים כו' ומקשה עלה ומי מיתסרין והאריו"ח משום רשב"י מים של רבים אין נאסרין ומשני ל"צ דקא נבעו מארעא עש"ה וא"נ דאע"ג דאאאדשא"ש מ"מ אם נעשה שלו אח"כ נאסר למפרע מטעם נעבד מאי פריך הרי שפיר י"ל דאע"ג דמעיקרא בעודם המים מחוברין במעיין הם דשא"ש דשל רבים הם מ"מ אם נטל מאותם המים בוודאי דהוי שלו דהא של הפקר הוא וכ"א יכול לזכות במה שלקח ולכן נאסר למפרע מטעם נעבד שהשתחוה למעיין מקודם ומדלא משני הכי והוצרך לשנויי דקא נבעי מארעא בע"כ דפשיטא לי' להש"ס דאם לא נאסרו בשעת מעשה שעבד להמים מטעם נעבד גם אם יזכה בהם אח"כ לא חייל האיסור למפרע וזו ראי' שאין עלי' תשובה לפענ"ד

ואגב ראיתי בס' לחם סתרים על מס' ע"ז מהגאון מוהר"ש אלגאזי ז"ל שהקשה דמ"פ מריו"ח דמים של רבים אין נאסרין ודלמא לגבוה שאני דהא חזינן דבע"ח לא מיתסרי להדיוט ואפ"ה לגבוה אסורי הכ"נ כי אמר התם דאין נאסרים להדיוט אבל לגבי לצורך קרבן אימא לך דאסירי עכ"ק, ולפענ"ד דלא קשה מידי דהא הטעם דמים של רבים אין נאסרין בנעבד הוא משום דשאינו שלו וכמובן והיכא דעבד לדשא"ש גם לגבוה אינו נאסר וכמו"ש בתוס' בע"ז (מ"ו.) בד"ה בהמה תוכיח בסוה"ד עישה"ט והוא ש"ס ערוכה בע"ז (נ"ד.) דקאמר דנעבד בשל חבירו מותר ואיירי שם בבהמה דאין נאסרת להדיוט בשום ענין וא"כ קאי רק לגבוה ואעפ"כ קאמר דבשל חבירו מותר דאאדש"ש אפי' לגבוה וכן פירש"י שם להדיא עיישה"ט וא"כ שפיר פריך מריו"ח דכיון דאמר דמים של רבים אין נאסרת משום דאינו שלו א"כ גם לנסכים ראוין והבן

עוד חקר שם בכזה לענין הקדש דקיי"ל דמקדיש דשא"ש לא חל ההקדש אם אח"כ קנה הדבר ההוא מבעלים הראשונים אם חל ההקדש שהקדישו למפרע והאריך בזה. ולדעתי נראה לפשוט מש"ס דכתובות (נ"ט) דמקשה בהא דקאמר שם באומרת יקדשו ידי לעושיהם דכי קאמרה הכי מי נתקדשו והא משעבדא לי' ומשני דאמרה לכי מגרשה ומקשה ומי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש עיישה"ט ובפירש"י שם דפי' דהו"ל לא בא לעולם דהשתא לית לי' רשותא לאקדושי' והיכא קדוש לקמי' עייש"ה וא"נ דבקנה אח"כ ההקדש שהקדיש חל ההקדש למפרע א"כ למה לי' לאוקמה באמרה לכי מגרשה והרי אפי' לא אמרה כלל רק אדרבה שהקדישה הידים סתם כדמוקי בש"ס מעיקרא שאמרה יקדשו ידי לעושיהן דינא הכי דבנתגרשה אח"כ שבאו הידים לרשותה חל ההקדש למפרע וא"כ ממילא לא יקשה בזה קו' הש"ס דמי איכא מידי דאילו השתא לא קדוש ולקמי' קדוש דהא אם נתגרשה אח"כ חל ההקדש למפרע משעה שהקדיש וא"כ לא מיקרי ההקדש דשלבל"ע דהא הוא הקדיש השתא ואם תתגרש אח"כ יגמור דבורו שהקדיש מקודם וא"כ ש"מ מדברי הש"ס דלא אמרינן הכי רק אם בשעת מעשה ל"ה הדבר ברשותו להקדיש אף אם אח"כ בא הדבר לרשותו ל"א דחל ההקדש למפרע ולכן הוכרח לשנוי' באמרה לכי מגרשה ושפיר פריך מי איכא מידי