אמרי כהן פד

לק"מ מד' הירושלמי ע"ד הרמז"ל דהרי כבר הוכחנו דהירושלמי קאי אליבא דר"מ דוקא ולדידי' שפיר מקשה דנימא דבתרם מטמא על הטהור לא ליהוי תרומה דאימר לא עלה ע"ד לעבור עד"ת דלר"מ לשיטתי' בשגג באיסור מיקרי טעות והוצרך לשנויי אליבי' דאתה מכניסו מקלה לחמורה אבל להלכה דלא קיי"ל כר"מ כ"א כר"י אמרינן דזה לא מיקרי שום טעות אם הי' שגג באיסורו ונמצא דשפיר פסק רבינו הרמב"ם ז"ל במקדיש בע"מ למזבח וכסבור שמותר להקדיש דל"ה טעות והקדישו הקדש ודו"ק

וראיתי ברש"י גיטין (נ"ד.) בד"ה וקמשלם לי' שכ' בזה"ל ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ול"ח לי' דהא טמאה הוא מיהא חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהן נעשין תרומה עכ"ל עיי"ש וכפיה"נ כיון רש"י בדבריו לישב שלא נצטרך למה שדחקו התוס' עצמם בישוב ד' הש"ס דקאמר דקמשלם לי' מידי דחזי בימי טומאתו ע"ש בדבריהם. ואכן יפלא לפי"ז דהאיך הוי תשלומיו תשלומין אם ל"י בכלל שהתשלומין נעשין תרומה הא הוא טעות גמור שלא נתכוון כלל במה ששילם להיות נעשה תרומה, ומזה לכאורה ראי' ברורה לד' מעכת"ה דתשלומי תרומה הם קדושים אפי' בטעות כיון דהם כסוף הקדש דתמורה דקדיש אפי' בטעות, ואך י"ל בכוונת רש"י ז"ל דכיון דקאי בש"ס שם אליבא דר"מ ובתו"כ פ' ו' מצינו דר"מ הוא הסובר דילפינן מקרא דונתן לכהן את הקודש דמתנתו לכהן מקדשתו שיהא תרומה ולא ההפרשה ע"ש ובפי' הראב"ד ז"ל שם שפי' דה"ד בתשלומי תרומה אבל תרומה עצמה כ"ע מודו דנתקדשה תיכף בעת הפרשה ע"ש ולפי"ז י"ל דאע"ג דהוא לא ידע שהתשלומין נעשין תרומה מ"מ הן קדושים דהא באמת כ"ה דבשעה שהפרישם ועדיין לא נתנם לכהן אינו תרומה עדיין ואע"ג דלאחר, מתנה לכהן הן נעשין תרומה איכא למימר דאז לא תליא בדעתו כלל דאע"ג דהנותן ל"י שנעשין תרומה מ"מ כיון דהכהן המקבלם מידע ידע שהתשלומין נעשין תרומה שפיר הן קדושים כיון דבתשלומי תרומה מתנה לכהן מקדשתן בדעת הכהן המקבל תלוי'

ומאז כתבתי בקונטרסי לה' חלה בישוב קו' הריט"א בפ"ד דבכורות או"ק מ"ד שהק' שם ע"ד הירושלמי בפ"ו דתרומות דמקשה שם למ"ד מתנה מקדשתו באכל תרומת ע"ה האיך יתן לכהן ע"ה התשלומין הא יהא מוסר טהרות לכהן ע"ה וע"ז הק' הריט"א דאמאי לא מוקי הא דמשלם לכהן ע"ה היינו שמזכה לו התשלומין ע"י שמניח אותם בחצרו וחצרו קונה לו שלא מדעתו ומאחר דזכה בהם ע"י חצירו ונעשין תרומה נותן לו את הדמים דמי תרומה וכיון דבכה"ג דלא ידע שהניחם בחצירו ליכא למימר שמא יעכבם בידו וליכא חשש איסור טומאה עכ"ק, ע"ש. וכתבתי לתרץ דלמ"ד מתנה מקדשתו הרי עיקר הקדושה הוא ע"י שמקבל הכהן התרומה ולכן צריך להיות שהכהן יקבל התשלומין מדעתו אבל ל"מ הזכי' בחצירו שלא מדעתו דהא כבר כ' הרמב"ן דל"מ הקדש ע"י חצר משום דילפינן מתרומה דכתיב בי' בנ"י וצריך להיות ההקדש ע"י בנ"י ולא ע"י חצר ואם הי' ע"י חצר לית בי' מעילה והובא בקצוה"ח (סי' ר' סק"א) ע"ש וא"כ ה"ה בתרומה ל"י להיות תרומה ע"י חצר שלא מדעת הכהן המקבל בתשלומי תרומה דמתנה לכהן מקדשתו, ונדפס בשמי בקצרה תי' זה בס' שו"ת חבצלת השרון מהגאון אב"ד דק"ק טארנאפאל הי"ו בחלק או"ח (סי' ט"ו). והגהמ"ח השיג עלי בזה"ל איני מבין כלל כוונתו דשם איירי בהפקר שאינו בא ההקדש ע"י שום אדם רק שמונח בחצר של הקדש בזה שפיר כ' הרמב"ן דל"ה קדשי בנ"י אבל מה שבא ע"י אדם כמו כאן שזר נותן התרומה בחצירו של כהן ודאי פשיטא דחצירו קונה לו והרי ש"ס מפורש הוא בר"ג ור"י שבאו בספינה ואמר מקומו מושכר לו כו' וקאמר הש"ס בב"מ (דף י"א.) דבתורת חצר הקנה לו התרומה עכ"ל ובמכהד"ג ז"א דכוונתי הי' רק בתשלומי תרומה למ"ד דמתנה לכהן מקדשתו דאליבי' קאי הריט"א בקושייתו כנ"ל א"כ ליכא למימר דהקדושה באה ע"י הנותן התרומה בלבד דהא חזינן דבהפרשה בלבד לא נתקדש רק צריך שיבוא ליד כהן המקבל התשלומין ומשו"ה כתבתי דצריך להיות דעת הכהן המקבל התשלומין ואי הוי ע"י חצירו שלא מדעתו לא איקרי קדשי בנ"י כיון דהקדושה לא באה ע"י דעת בנ"י כ"א ע"י חצירו משא"כ תרומה גמורה שכבר הוא קדוש ע"י דיבורו שהפרישו והחצר הי' רק לזכות להכהן מהכ"ת לא יועיל חצירו להקנות לכהן התרומה שנתקדשה ע"י בנ"י וא"כ לק"מ מהך דב"מ הנ"ל על דבריי וכמובן

עוד ראיתי לו למעכת"ה בתשובתו שם שדן לומר דגירות יש בו ענין קדושה עפי"ד הש"ס בקידושין (דנ"ג.) דישראל קרויין קודש עייש"ה. והי"ל להביא ג"כ מש"ס דגיטין (דף ל"ח:) דהמקדיש עבדו יצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר פרש"י ישראל גמור דכתיב כי עם קדוש אתה עש"ה הרי להדיא דענין השחרור שנעשה בו ישראל הוא ענין קדושה וה"ה נכרי המתגייר דמיקרי קדושה וכמובן

מעכת"ה בספרו (סי' כ"ד) הביא דברי הגר"א בביאורו לחו"מ (סי' רל"ה) שכ' לישב הסתירה דמשמע מכמה מקומות דמחילת קטן מהני ובש"ס דב"מ (כ"ב:) אמרינן דיתמי לאו בני מחילה נינהו, וכ' לחלק דהיכי דהקטן מחל בפי' בוודאי מהני מחילתו כמחילת הגדול ורק היכא דלא מחל בפי' רק דבשאר בנ"א אמרינן דמדלא תבע מסתמא מחל כגון גבי הני תמרי דזיקי דש"ס דב"מ הנ"ל בזה אמרינן דבקטן ל"ה מחילה עכ"ד ז"ל, ודבה"ק צ"ע דהא ממקומו הוא מוכרע להיפך דהא שם בש"ע סעי' ג' איתא דקטן היודע בטוב מ"מ וטעה בפחות משתות הוי מחילה, והרי מה דבפחות משתות הוי מחילה אינו מחילה בפי' רק דמסתמא מחל לו וכמו"ש הפוסקים וכ"כ המחבר בש"ע (סי' רכ"ז סעי' ג') שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו ע"ש ואעפ"כ חזינן דגם בקטן אמרינן דפחות משתות הוי מחילה א"כ ליתא להאי כללא דכייל הגר"א ז"ל ובפרט שכפי שמבואר בד' הגר"א ז"ל שם יראה שאתי לישב עפי"ד הנ"ל גם הך דש"ע סעי' ג' הנ"ל ואינני מבין האיך מתורץ זה לפי דבריו ז"ל וצ"ע

ובעיקר דין זה שסתם המחבר הנ"ל דבקטן שטעה בפחות משתות הוי מחילה נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד ז"ל שהרמב"ם בפכ"ט מהל' מכירה ה"ח כ' דקטן היודע בטוב מו"מ כו' וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה כו' והראב"ד השיגו וז"ל א"א אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל. והה"מ כ' ע"ד הראב"ד ז"ל הנ"ל דד' תימה הם שא"כ הי' להם בגמ' לפרש והאיך אמרו עד שתות כגדול ויהי' בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה עכ"ד וכוונתו דבש"ס דגיטין