אמרי כהן עב

שכ"כ עכ"ד עש"ה. וקשיא לי מש"ס דסנהדרין שם דאמרינן אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו וכו' ואיתיבי' אביי וכותב לו ס"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים מלך אין הדיוט לא ע"כ ע"ש ולד' המנ"ח הנ"ל מ"פ הא י"ל דלעולם גם בהדיוט אינו יוצא המצוה דכתיבת ס"ת במה שהניחו לו אבותיו ומה דקתני דוקא במלך שלא יתנאה בשל אחרים דמשמע דבהדיוט יוצא גם בשל אחרים היינו בקניית ספ"ת מן אחרים דמלך א"י המצוה גם בקנה ספ"ת רק דצריך לכתוב מחדש לשמו אבל הדיוט יוצא בקנה ספ"ת עכ"פ ולא אמרו בי' שלא יתנאה בשל אחרים רק לענין ירושה מאבותי' דבעכצ"ל כן לפי האמת דבקונה ספ"ת יוצא המצוה לפירש"י ז"ל הנ"ל משא"כ מלך ומאי מקשה אביי. ומה שנ"ל בישוב ד' המנ"ח דהש"ס מדייק על כפילת לישנא דברייתא וכותב לו ספ"ת לשמו שלא יתנאה בשל אחרים דלמה הוצרך להוסיף שלא יתנאה בשל אחרים כיון דאמר כבר וכותב לו ספ"ת לשמו ממילא ידעינן דא"י המצוה לא בירושה הס"ת מאבותי' ולא בקנה מאחרים כיון דעכ"פ לא נכתב לשמו א"כ צריך לכתוב לעצמו ס"ת חדש ומדקאמר עוד שלא יתנאה בשל אחרים משמע דאתי למעוטי תרווייהו דמבכותב לו ספ"ת לשמו ממעטינן קנה ספ"ת מאחרים דלא נכתב לו ומשלא יתנאה בשל אחרים ממעטינן אם ירש המלך ס"ת מאבותיו דאע"ג דס"ת נכתב לשם אביו שהי' מלך וה"א שזה מיקרי לשמו קמ"ל דג"ז לא מהני וצריך לכתוב לו ס"ת חדש לשמו ומינה ש"מ דוקא מלך א"י המצוה בקנין ובירושה אבל הדיוט יוצא המצוה בירושה דאל"כ מה רבותא דמלך וע"ז משני ל"צ אלא לשתי תורות וכו' ע"ש והיינו דלפי"ז א"ש כפילת הלשון הברייתא דכותב לו לשמו היינו הספ"ת שמוסיף לכתוב במלכותו שנכנסת ויוצאת עמו ושלא יתנאה בשל אחרים קאי על הס"ת שמונחת בבית גנזיו שזה צריך כ"א מישראל לכתוב לו ס"ת ג"כ לא יתנאה בשל אחרים רק משלו וכמו"ש ברמב"ם פ"ז מהל' ספ"ת ה"ב דהס"ת שמונחת בבית גנזיו הוא אותו שהי"ל כשהי' הדיוט ע"ש אבל לעולם גם הדיוט א"י בשל אבותי' ורבותא דמלך דב' ספ"ת צריכין להיות משלו

אמנם מדה טובה אינה חוזרת דמזה יש לפשוט מה שנסתפק המנ"ח שם בהא דקיי"ל בהדיוט דאם מגי' אות אחת בספ"ת הו"ל כאולי כתבו כלו ומקיים מצות כתיבת ספ"ת ע' במנחות שם מהו הדין במלך אם מקיים מצ"ע המוטלת עלי' לכתוב ספ"ת במגי' אות אחת בספ"ת דזה מיקרי כתיבה לשמו או לא ע"ש שהניח בצ"ע ולפי דברינו האמורים למעלה יש להוכיח מש"ס דסנהדרין הנ"ל דגם המלך יוצא בהגי' אות אחת בספ"ת כמו הדיוט דאל"כ תקשי מאי פריך מברייתא הנ"ל ולישני הא דקתני שלא יתנאה בשל אחרים אתי לאשמועינן דאפי' במגי' אות אחת בספ"ת א"י המלך יד"ח כיון דכל הספ"ת לא נכתב לשמו ושל אחרים הוא ואי מדתני וכותב לו לשמו ל"ה ידעינן זה דהו"א דג"ז מיקרי לשמו כיון דהגי' אות אחת בהספ"ת לשמו קמ"ל דל"מ מה שמגי' בספ"ת אות אחת אבל הדיוט יוצא כשמגיה בספ"ת אות אחת ולעולם בירושה הס"ת מאבותי' גם הדיוט א"י המצ"ע דכתיבת ספ"ת ומדלא משני בש"ס הכי ע"כ דפשיטא ליה דבהגי' אות אחת גם המלך יוצא באמת מצ"ע שלו בכתיבת ספ"ת וא"כ ליכא לפרושי דשלא יתנאה בשל אחרים אתי למעט זה וע"כ דאתיא רק למעט שא"י בירושה מאבותי' וכנ"ל וש"מ דדוקא מלך א"י מירושת אבותי' אבל הדיוט יוצא המצוה בזה ושפיר פריך מברייתא זו לרבה שאמר דגם הדיוט א"י המצוה בירש ס"ת מאבותי' והבן

סימן טז

ב"ה יום ה' מנחם אב תרצ"ו. שוכט"ס להבחור כהלכה החו"ב שוקד על דלתי תוה"ק מר יעקב בעקקער נ"י מנאראל

מכתבך עם חידו"ת היקרים קבלתי לנכון בזמנו וערבו לי דבריך היקרים הנאמרים בהשכל ובתבונה והנני בזה לתשובתך

בר"ד הבאת ש"ס דבכורות (ל"ו:) ר"ש ור"י נשיאה כו' אמרו התרת בכור בחו"ל עפ"י ג' בני הכנסת א"ר ובמומין מובהקין ופריך מאי קמ"ל תנינא במתניתין ומשני אי ממתניתין הו"א בחו"ל אפי' במומין שאין מובהקין והא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאומר אפי' במומין מובהקין קמ"ל ע"ש והערת לה"ר מכאן לד' הצל"ח בריש ביצה (ב':) דכל היכא דאיסור דרבנן הוא לא אמרי' כחא דהיתירא עדיף וא"כ שפיר הו"א הכא דהא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאוסר ול"ק דהא אדרבה קיי"ל בכ"ד דכחא דהיתרא עדיף דז"א דכיון דעיקר הו"א דצריך בכאן מומחה ולא סגי בג' בני הכנסת הוא רק גזירה מדרבנן שלא יבואו לטעות הג' בני הכנסת כמו"ש הריט"א שם ובדרבנן הרי לא אמרינן כחא דהיתרא עדיף אבל א"נ דלא כהצל"ח קשה דהאיך הו"א דהא דקתני מובהקין להודיעך כחו דר"י דאוסר הא קיי"ל דכחא דהיתרא עדיף עכ"ד הנה באמת גם לפי"ד הצל"ח לא העלית ארוכה לקושייתך דהרי הצל"ח ביאר שם דמשוה"כ לא אמרינן בדרבנן כחא דהיתרא עדיף משום דאין זה רבותא דאפי' הוי מספק"ל הוי מקילינן דספיקא דרבנן לקולא משא"כ בדאורייתא יעיי"ש ולפי"ז דוקא באיסור דרבנן שאין לו חזקת איסור אבל איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור ל"ש לומר כן לפימ"ש הש"ך ביו"ד (סי' ק"י) בדיני ס"ס אות כ' דספק דרבנן שיש לו חזקת איסור אזלינן בי' לחומרא א"ש וא"כ אי הוי מספקא לן באיסד"ר כזה שיש לו חזק"א הוי אזלינן לחומרא וא"כ הוי רבותא באיסור כזה כחא דהיתרא אע"ג דהוי רק איסד"ר דל"ש בזה סברת הצל"ח הנ"ל וא"כ גם כאן בבכור שנפל בו מום ול"י אם מום קבוע הוא אם לא הרי יש לו חזקת איסור דעד עתה בכור תם הי' ואסור בי' לשוחטו בחוץ וא"כ דספק אם הותר ע"י מום הרי אזלינן לחומרא אע"ג דמה"ת מועיל אמירת ג' בני הכנסת שהוא בע"מ ובספק הוא רק בדרבנן אם מועיל אמירתם להתיר גם במומין שאינם מובהקין מ"מ כיון דהבכור יש לו חזקת איסור אזלינן לחומרא גם בדרבנן ושוב בזה עדיף כחא דהיתרא וא"כ קושייתך במקומה עומדת אפי' לד' הצל"ח הנ"ל

והנ"ל בישוב ד' הש"ס דהנה בעיקר ד' הש"ך הנ"ל שכ' דספיד"ר במקום חזק"א אזלינן לחומרא והוכחתו מעירובין (ל"ה:) דקיי"ל גם כר"י דאוסר גם בספיד"ר במקום חזק"א תמהו הפר"ח והכו"פ דהא הרמב"ם ז"ל פוסק כת"ק דר"י דמתיר אפי' במקום חזק"א ותי' החו"ד ביו"ד שם דמשם ראי' כד' הש"ך דהא אפי' ת"ק אינו מטהר רק בנטמא בולד הטומאה דרבנן אבל בנטמא באר הטומאה דרבנן